תמיד רציתי להכנס, לקראת שעת הצהרים, לבר בסגנון ארטדקו אפלולי. השעה תהיה לקראת הצהריים, ואני אתקרב לברמן בזמן שאני משיל מעלי את הצעיף והמעיל, אתפוס את אחז מכסאות הבר, ואומר לו בטון של אדם שהנסיון והעייפות השאילו את ניחוכם לקולו - " I'd like a stiff one, please".
תמיד רציתי לסוע בלילה בטראם בעיר זרה. באחת מהתחנה הדלתות יפתחו, ותכנס עלמה בתנועה זריזה ומעט מפוזרת, קצוות שיער שחור וחלק עפות מסביב לראשה, כמו הילה. עינינו יתלכדו, היא ממקומה ליד הדלת, ואני מנקודת השענותי ליד הדלת הנגדית. היא תסיט את מבטה, ובלי מילה תבוא לעמוד לידי, למרות שישנם מקומות פנויים בהמשך הקרון. במשך הנסיעה שנינו נגניב הצצות חטופות אחד בשניה - מפעם לפעם התזמון יהיה כזה כך ששנינו נביט בו זמנית, ואז נמהר להסתיר את המבט, רק הסומק על לחיינו נשאר כעדות. התחנה שלי תגיע מהר מדי, ואני אצעד לכיוון הדלת, מלא בלבטים. הדלתות יפתחו, מכניסות את הקור של העולם החיצוני לפינה הקטנה והרגעית שחצבנו לנו ברגע של פגישה מקרית, ואני ארד מהטראם, מלא בטעם המר-מתוק של ניצן שגווע מוקדם מדי. היא תעשה תנועה של תזוזה, ואז תפסיק. ושוב, שרירי רגליה יתמלאו במתח הכמעט להוט של לפני תנועה, שרק מחכה לשחרור המתפרץ והמענג של הצעד. ושוב, היא תפסיק. ופעם שלישית, והפעם עם עווית בברך, ותחילתה של תנועה שמושכת את כל הגוף...
ופה זה נגמר. הסצנה, קטע, סיפור או מה שזה לא יהיה איננו ממשיך אחרי הרעיון הבסיסי הזה. פנטזיות שכאלה, החלומות בהקיץ שהן, מלוות אותי מאז ומתמיד. ברמה אחת או אחרת, באופן די אינטואיטיבי, אני רוצה שחיי ינוקדו במעיין חוויות שכאלה. הסיפור, שהוא בעצם הרציונליזציה או ההבהרה שאני נותן למציאות הפיזיקלית שמכילה את קיומי, תמיד היה לי אח ורע. הוא זה שנותן לי את המבנה המספק קונוטציה לחוויותי, קונוטציה שמפקסת את מחשבתי ומאפשרת לי למצוא קסם (בהיעדר מונח יותר טוב) בעולם. בלעדיו, כנראה שכבר מזמן הייתי מחזיר את כרטיס החבר ונותן לדבר הזה, זה שמכיל את מהות קיומי, מנוחה ראויה.
אם כן, לשם מה אני פה? אומנם הפטיש, עם מה שהמונח גורר, מדליק ומעורר אותי. וכמובן שאין דבר רע בהנאה פיזית, ואולי אפילו רק טוב. אבל אלו אינן הסיבות האמיתיות שבגללן מצאתי את דרכי לכלוב. אני פה כי אני תר אחרי ה"קסם" הזה שבעולם. הקסם שנמצא בכל אורגזמה קטנה. בכל תענוג שעובר בגוף אחרי שנמוג הכאב הראשוני שיוצרת הצלפת שוט. בכל התמסרות טוטלית והשליטה שדבר זה נותן למתמסר. בכל שבירת גבולות וטאבוים, בכל מבט עמוק לעיניה ובלחישה הספק נואשה ספק מאושרת "בבקשה, בבקשה, תן לי לגמור". בהתלכדות הזו, בסדר הספונטני הזה, שיוצר אירוע חד פעמי, מושלם בחוסר השלמות שלו - סצנה בסרט, מלוכלכת ואמיתית יותר מכל שאר החוויות של היומיום הקודר והערירי.
בשביל הסיכוי למצוא את זה אני פה. וכמובן, לחלוק את הרגעים הבודדים הללו עם אלו שתרים אחריהם כמוני.
לפני 11 שנים. 17 באוקטובר 2013 בשעה 17:03