היות ובנתיים לא מצאתי פרטנרית להתנסות אמיתית, החלטתי לחלוק עמכם סיפור פנטזיה שמתבשל אצלי בכמה ימים האחרונים. אני אפתח בהזהרה:
טריגר לאונס, למחלות נפש, וכו'. אל תקראו אם דיבור על אלימות (למרות שאין פה מלא תיאור), סיפורת גרועה או משהו בסגנון מפריעים לכם.
הוא
"תזיז את הזרת. תזיז את הזרת. תזיז את הזרת כבר!".
המנטרה הזו התנגנה בראשו בחצי השעה האחרונה בלי הפסקה. בלי הסצנה הזו מטרנטינו הוא כנראה כבר היה נשבר לגמרי. היא ריסקה את נפשו, את מוחו, לאלפי רסיסים לא קוהרנטים. כאוס קוגניטיבי מוחלט. היו קטעים באמצע שהוא היה בטוח ששפיותו נאבדת. הכאב וחוסר האונים מחקו כל מחשבה, כל רגש, כל תהליך עצבי שלא היה קשור ישירות לרצון לברוח משם, מהמפלצת הלא אנושית הזו בלבוש אישה.
זה התחיל, כמו רוב האירועים המשמעותיים בחיים שלו, בפאב. הוא יצא עם השותף וחברתו לכוס בירה בפאב. התכנון היה ללכת לפאב הבית שלהם, אך עומס לא מובן הוביל אותם לחפש תחליף ללילה. המקום שהם מצאו היה במרתף חשוך ואפל, ובא עם המלצה חמה של אחת ממכרותיו של השותף. הם התיישבו באחת הפינות היותר מבודדות, שתו בירה, עישנו ופיטפטו על הא ועל דא. אחרי מספיק אלכוהול להרוג פיל צעיר, הוא השאיר את השותף וחברתו להחליף רוק בפינה, והתיישב על הבר. הוא קיווה לקשקש עם הברמנית החמודה ואולי גם לראות מה קורה עם היפיפייה שישבה לבד בסוף הבר מאז שהוא נכנס לפני כמה שעות. הוא שם לב אליה מההתחלה – לשיער החלק והארוך, בצבע שחור מבריק, שהחזיר את האור כל פעם שהזיזה את שיערה, כמו יהלום בפיו של עורב. לגופה המחוטב והארוך, שהיה מכוסה בשמלה אדומה דקיקה ופשוטה. לתור הארוך של הגברים שפנו אליה במהלך הערב, ואיך שכל אחד מהם חזר חזרה למקומו עם מבט מעורער למדי על פניו. והיא גם שמה לב אליו. הוא ראה אותה מזווית העין מביטה בו ובחבריו לשולחן כמה פעמים לאורך הערב. מבטיהם אפילו הצטלבו בנקודה אחת.
השיחה עם הברמנית הייתה, להפתעתו, קולחת וחיובית למדי. היא התגלתה כפרטנרית מרתקת לשיחה, בעלת אישיות שנותנת הרגשה של אינטימיות עמוקה ומיידית, ובאופן כללי דגדגה לו את כל הכפתורים הנכונים (ולא הפריע שגם היא הייתה יפיפיה, אם כי בצורה הרבה יותר אנושית מאשת שיער העורב). הוא בדיוק בא לבקש ממנה את מספר הטלפון שלה, כשהבוס שלה ביקש ממנה ללכת למרתף ולהביא עוד כמה חביות בירה. היא הבטיחה לו שתחזור עוד דקה, וביקשה שלא ילך לשום מקום. החיוך על פניה היה כה זוהר וחם שהוא לא יכל שלא, בתורו, להעלות חיוך אמיתי וכנה על פניו.
הוא המשיך לחשוב על הברמנית, כשטפיחה על גבו הפתיעה אותו לרגע. הוא הסתובב לצעוק על שותפו שלא יפחיד אותו כשהוא שיכור, אבל המילים נעתקו מפיו, כי מי שעמד מולו לא היה שותפו לדירה, אלא שחורת השיער, בוהה בו עם חיוך עדין אך שטוח כמעה. "אני יכולה להזמין אותך למשקה?", היא שאלה, קולה חלק כמשי וקר כמפל מי שלגים. מופתע אך מוחמא, הוא הסכים והזמין אותה לשבת לצידו. ברמה עמוקה כלשהי הוא הרגיש שזו בגידה בברמנית החמודה, אבל האלכוהול והמחמאה שבחורה כה נאה בחרה דווקא בו דחו את המחשבה הזו לתא מרוחק מהכרתו. היא הזמינה מבעל המקום שתי כוסות בירה, התעסקה איתן שניה, ואז העבירה אחת מהן אליו. הם שתו בשקט מקוטע בשאלות ספורדיות שלו ובתגובות תמציתיות שלה. בין שאלה לשאלה היא המשיכה להתמיד בחיוך הזר, אם כי מושך, שלה. משהו בחיוך הזה השפיע עליו, ולאט לאט הוא התחיל להרגיש את המכנסים שלו נהיות לוחצות יותר ויותר. אחרי שהכוסות רוקנו, הוא החליט שהוא צריך לצאת החוצה להירגע בקורו של הרחוב - שילובם של האלכוהול עם המשיכה המינית העזה שהוא הרגיש לשחורת השיער גרם לו להרגיש מוזר, והוא חשב שסיגריה אולי תשפר את מצבו.
הם עמדו בחוץ, שניהם מחזיקים סיגריות. הוא עם קאמל לייט, מנסה לשמור על פוזה נונשלנטיות ובו זמנית להסתיר את הבליטה במכנסיו. היא עם סיגריה דקה כלשהי שהריחה ממנטול, נשענת על הקיר בצורה שהבהירה שהיא לא מייחסת שום ערך למה שאנשים אחרים יוכלו לחשוב עליה. הם המשיכו בשיחה, שהייתה אנמית למדי, והוא התחיל לחשוב שאולי היה עדיף לו הוא היה חוזר פנימה ומנסה את מזלו עם הברמנית החמודה, שבטח כבר חזרה ומחכה לו. הוא סיים את הסיגריה, והודה לשחורת השיער על הבירה, עם חצי התנצלות מהולה בתירוץ על כך שהוא חייב לבדוק את מצבו של שותפו. היא הנהנה בפשטות. אך כשהוא ניסה להתחיל לזוז, הגוף שלו לא הגיב כראוי, והוא כמעט ונפל. "אתה בסדר?" היא שאלה, בקול נטול רגש. "כן, נראה לי ששתיתי יותר מדי או מהשו~." הוא ענה. "בוא, אני אעזור לך להכנס" היא הגיבה, ואחזה בו, ספק תומכת ספק גוררת. הוא רצה להודות לה, אך אפילו להוציא מילה מפיו נהייתה פתאום מלאכה קשה מנשוא. היא המשיכה לגרור אותו, והוא שם לב שהיא הולכת בכיוון ההפוך מהפאב. הוא רצה לומר לה שהיא התבלבלה, ושזה לא הכיוון, אבל חסר לו הכוח לכך. כשהיא לא הראתה סימנים שהיא מבינה את הטעות, הוא החל לחשוש מעט, במיוחד לאורו חוסר היכולת הגופנית הזמנית שלו. היא אותתה למונית, הכניסה אותו פנימה, ולחשה לנהג כתובת כלשהי. הוא שמע את הנהג שואל לגביו, ואותה מסבירה את חוסר התגובה שלו ביותר מדי אלכוהול, ממסגרת את התיאור בצורה שרמזה שהם ביחד הרבה זמן ושהוא עושה את זה מדי פעם. הנהג אמר משהו כתגובה, ושניהם צחקו. נהג המונית החל לסוע, והיא הניחה את ראשו שלו על ברכיה.
בזמן הנסיעה היה לו מספיק זמן להתגבר על ההלם הראשוני ולהתחיל לעשות סדר במה שחלף בעשרים הדקות האחרונות. היה ברור למדי שהיא סיממה לו את הבירה, כנראה בסם האונס, ושהיא רוצה לעשות איתו משהו. ה'משהו' הזה היה הרבה פחות ברור. ברמה כלשהי, הרעיון שבחורה תחטוף אותו ותעשה לו דברים שהשתיקה יפה להם, תמיד הדליקה אותו. אבל לא ככה. זו לא הייתה פנטזיה מינית או סיפור מטורף לספר לחברים. זו ההתחלה של סיפור מתח שיגמר, בסבירות די גבוהה, באלימות, בכאב וכנראה גם במוות. הפאניקה התחילה להשתלט על מחשבותיו, ולו רק היה יכול כנראה שהיה בוכה ומתחנן על חייו. בנתיים המשיכה שחורת השיער ללטף את שערותיו ולזמזם מנגינה זרה ומטרידה. היא ידעה מה עובר עליו, וידעה איך להגביר את הפאניקה שהפכה, אט אט, לכל מהות קיומו.
כשהגיעו ליעד – בית מבודד יחסית בשכונה טובה - ביקשה שחורת השיער מנהג המונית לעזור לה איתו. עם נהג המונית מצד אחד, ואיתה מצד שני הם הצליחו לסחוב אותו אל פנים הדירה. היא הושיבה אותו על ספת עור חומה, ופנתה לשלם לנהג המונית. כנראה שנתנה טיפ משמעותי, כיוון שהוא הודה לה מקרב לב ופנה מיד ללכת, סוגר את הדלת מאחוריו, משאיר את שניהם בשקט חשוך ואטום. היא התחילה, בטון ענייני וחסר רגש: "אני הולכת להכאיב לך. וזה לא יהיה סתם כאב, זה יהיה כאב שיכלה את כל מה שעושה אותך אנושי. אני הולכת לחתוך, ולשרוף, ולהצליף בכל חלק בגוף שלך. אני הולכת לתת לך תקווה ואז להשמיד אותה את מול עינייך. אני הולכת לשבור אותך מנטלית ופיסית עד שלא ישאר דבר. אתה תהיה מסומם לאורך כל האירוע, בלי יכולת להגיב בכלל, כדי שתבין מהו חוסר אונים אמיתי. ואחרי שאהיה בטוחה שניקיתי אותך מכל שריד אנושי, אני אקח אותך לאחת מהשכונות הפחות סימפטיות בעיר, ואתן לכל בחור שירצה להשתמש בך בתור בובת מין אנושית. אחרי כל זה, אני אשחרר אותך. תהיה חופשי ללכת. ואתה תברח, כל עוד נפשך בך. אבל בסופו של דבר אתה תחזור אלי, כי אתה תדע שאני היחידה שאוכל להבין ולהכיל את היצור הלא אנושי שאני אהפוך אותך להיות. כי גם אני כזו". הוא עוד הספיק לשמוע את צעדי עקביה מאחוריו לפני שהיא תפסה אותו בשיער והטיחה אותו לרצפה.
שעות לאחר מכן, כשהוא עדיין מנסה להזיז את הזרת, הוא חשב על זה שהיא אולי חולת נפש, וכנראה מטורפת, אבל ששקרנית היא בוודאות לא. כל דבר שהיא אמרה שתעשה, היא עשתה. לפני כל חתך, לפני כל אגרוף או בעיטה, היא תיארה בדיוק מה תעשה וכיצד, בפירוט מלא. ובזאת שהוא ידע מראש, הוא רק סבל יותר, לא פחות. בהתחלה הוא חשב שהכאב הפיזי הוא הגרוע ביותר, והוא באמת איבד את הכרתו כמה פעמים לאורך האירוע בגלל הכאב. אבל אחרי שעה של כאב, התחיל להתחוור לו שלא הכאב הפיסי היה הנורא ביותר, אלא חוסר האונים המשתק לעשות משהו כדי למנוע אותו. זה כמעט ושבר אותו לגמרי. היא עברה עליו כפי שאומן עובד על פסל. כל חלק בגופו קיבל מנחת זרועה, אם כי הטיפול היה שונה למדי בכל אזור. דבר אחד היא לא עשתה, וזה להשאיר סימנים – כל חתך נעשה בסכין חדה בצורה נקייה, והיא חיטאה וחבשה אותו לאחר המעשה – למעט בנקודה אחת. על השכמה הימנית היא צרבה, עם מתכת לוהטת, סימן כלשהו. הוא חשב שהוא זיהה אותו כסימן שנתנו בעבר לאנשים שהודרו מחברות אנושית, כמו מצורעים ופושעים, אך הסימן הזה היה הפוך במאה ושמונים מעלות. הוא חשד שהוא מבין את המטרה של הסימן, וזה הפחיד אותו, כי זה אמר שהוא מתחיל להבין *אותה*.
לאחר עוד כמה דקות של נסיונות, הוא הרגיש שהשליטה בגופו מתחילה לחזור, והזרת נעה מעט. "היא תחזור עוד מעט", הוא חשב "נשארו 19 אצבעות, ואז את החבלים האלו. אני חייב למהר".
היא
אם היא עדיין הייתה יכולה להרגיש משהו, כנראה שמה שהיא עשתה בשעות האחרונות היה מחריד אותה. היא לא הייתה בנאדם רע בעבר. אולי מפוחדת, אולי חסרת בטחון, אבל לא רעה. ההיא שהיא הייתה פעם לא הייתה מסוגלת לחשוב על לחטוף בנאדם, להתעלל בו עד שבירה, ולא להרגיש כלום חוץ מסיפוק ריק של הצלחה. החיים הפכו אותה לדבר הזה – ליצור הזה, שאינו באמת בנאדם. דבר ללא נשמה בגופה של בחורה צעירה ונאה. האלימות, העוני, ההתעללות המינית, הבגידות החוזרות ונשנות ע"י אלו שהיו הקרובים ביותר אליה. היא אפילו לא ידעה להצביע על איזה אירוע מסוים הרג את האנושיות בה, ואולי זה לא היה אירוע מסוים, אלא תהליך הדרגתי שאי אפשר לחלק לנקודות ציון. ומאז היא על אוטומט. מציגה פנים אנושיות לזרים, מצליחה בעבודה, יוצאת לדייטים. כל מה שצריך לעשות כדי להיות אדם נורמטיבי בחברה אנושית. אבל מאחורי כל הפעולות הללו לא היה רגש אמיתי כבר שנים. היא לא הרגישה דבר או רצתה דבר. למעט, אולי, מישהו שיבין אותה. מישהו כמוה, קליפה אנושית חסרת תוכן. היא תמיד חשבה שאם יש משהו שבאמת מייחד בני אדם מכל יצור אחר, זה הרצון למצוא מישהו שיבין אותם ויכיר בהם בדיוק כמו שהם. אז היא תכננה רעיון, והתחילה לבקר בפאב האפלולי ההוא שלרוב מגיעים אליו צעירים - אלו שיחסית קל לסמם ולקחת איתה. הוא, שכרגע היה קשור לקיר בחדר השני, דווקא לא היה בתכנון שלה. היא רצתה מישהו טיפה יותר מבוגר - לא ילד, לא מישהו כמוהו. היא לא רצתה לגנוב ממנו את אותה התמימות שנגנבה ממנה. ואף יותר גרוע, הוא גם היה די לטעמה, לו היא עדיין הייתה מסוגלת להרגיש משיכה מינית.
היא המשיכה למדוד את הרופינול, מתאימה אותו למשקל הגוף ולאורך הזמן שהיא רצתה שהוא יהיה חסר אונים. את החלק הראשון בתוכניתה היא כבר סיימה, אבל היא עדיין הייתה צריכה אותו מסומם בשביל האונס שהיא תכננה עבורו. היא ידעה שהוא כבר כמעט נשבר, אבל היא רצתה לוודא שלא ישאר בתוכו שום שארית אנושית. היא הייתה חייבת לוודא, כי המחשבה על להעביר אותו את הכאב הנוראי הזה ולא להצליח במטרה כמעט וגרמה לה לחוש משהו שדומה לחרטה. היא ניערה את ראשה והמשיכה בעבודה. מזווית העין היא בקושי הספיקה לראות תנועה חטופה, ואז האגרוף פגע בפניה במלוא עוצמתו, והיא קרסה לרצפה. הוא זינק אחריה כמו חתול, התמקם מעל בית החזה שלה, והתחיל להמטיר עליה אגרופים. היא לא ניסתה להגן על עצמה, אם בגלל ההפתעה הלא הצפויה ואם בגלל החייתיות והברוטאליות שבו המתקפה שלו בוצעה. היא כמעט יכלה לראות את הרצח בעיניו. במכה ה-8 היא איבדה את הכרתה.
היא התעוררה בחדר השני, קשורה באותה תנוחה שבה הוא היה קשור לא שעה אחורה. הפנים שלה הרגישו נפוחות, ודם קרוש היה דבוק לפיה ולאפיה. הוא עמד מולה, נשען על שולחן העץ המלא שעליו היא שמרה את הציוד שלה. "איך קוראים לך?" הוא סינן לכיוונה, זעמו בקושי נשלט. היא לא ענתה לו. הוא לקח צעד קדימה, ובעט בצלעותיה בכל כוחו. "שאלתי איך קוראים לך!". ושוב, היא לא הגיבה. זה לא שהיא לא הרגישה את הכאב, אלא שקיימו של הכאב כפרטנר קבוע בחייה גרם לכך שהיא לא שנאה או חשה אותו כמו שאנשים נורמלים שונאים וחשים אותו. הוא התכונן למכה שניה, והיא הרימה את עיניה לכיוונו על מנת לראות את המכה, אך בטעות פגשה את עיניו. הוא עצר באמצע, חזר להשען על השולחן, ונדם. אחרי כמה דקות הוא התרומם, נצמד אליה ולחש באוזנה "אני טעיתי. חשבתי שהנקמה הכי טובה תהיה לגרום לך להרגיש את מה שאני הרגשתי בשעות האחרונות. אבל עכשיו אני מבין שאת כבר עברת משהו דומה, ושכאב או חוסר אונים הם לא חוויות שמפחידות אותך. ולרגע נלחצתי. חשבתי שלא אוכל להחזיר לך במטבע שווה על החוויה הנהדרת שנתת לי.". הציניות והארסיות שבה הוא ביטא את המילה 'נהדרת' כמעט וגרמה לה לרעוד. "אבל אז הבנתי. הסיבה לכל הטירוף הזה היא הרצון שלך לא להיות לבד. ומשם הפתרון הוא פשוט – אני אגרום לך לרצות אותי יותר מכל דבר אחר בעולם. אני אתן לך את החוויה הרגשית והמינית הכי מספקת שיש. ואז, אחרי שתנוחי באקסטזה הרגועה שדרה בסופה של שרשרת אורגזמות, אני פשוט אלך. אני אשאיר אותך לבד. ואת תדעי שלעולם לא תוכלי לקבל אותי. שלעולם לא תוכלי להיות עם האדם היחידי שבאמת מבין אותך. ושזה רק באשמתך. בואי נתחיל".
בהתחלה היא כמעט וצחקה מהתוכנית שלו. היא הייתה בטוחה שאין לו שום סיכוי להצליח עם התוכנית הסתמית הזו – המיניות, בהיותה אלמנט אנושי, כבר לא הייתה קיימת בתוכה. היא כמעט וכעסה עליו, על ההוא שאמור להבין אותה, על הטעות הזו. אבל ככול שהזמן עבר, התחוור לה שהיא זאתי שלא הבינה. הוא היה מושלם. עדין לקטעים, אלים כשהמצב דרש את זה. הוא פרט עליה כמו מוזיקאי על נבל. הוא הביא אותה לפסגות של אקסטזה, רק בשביל לעצור ולמנוע ממנה את השחרור. הוא גם דיבר איתה. הוא אמר לה, בכנות מלאה, את כל אשר הוא אוהב אצלה. את כמה שהוא מצטער על מה שהיא חוותה בעבר. את איך שהוא מתכוון להגן עליה מעתה, ולא לתת לאף אחד לפגוע בה יותר. הוא סיפר לה על קיום בו היא והוא בונים חיים ביחד, מגדלים ילדים, מבלים עם חברים משותפים. איך כשהם יפרשו לפנסיה, הם יראו את העולם ביחד. הוא סיפר לה על עצמו. על המשפחה שלו. על החברים שלו. על אהבות עבר. הוא חלק את כל קיומו עמה. ואז, אחרי שעות של דיבורים ושל הנאות מיניות, הוא שחרר אותה, וחדר אליה באותה העדינות שבה אדם מחזיק תינוק בן יומו. הם גמרו ביחד.
היא התעוררה לראות אותו יושב על קצה המיטה, לצידה .היא לא זכרה איך הם הגיעו למיטה או מה קרה אחרי הסקס. היא הרגישה מוזר. פתאום היא כבר לא הייתה אותה קליפה חסרת נשמה בצורת אדם. היא עדיין לא ידעה בדיוק מה היא, אבל היא ידעה שהיא כבר לא אותו האדם שהיא הייתה אמש. ומשהו לא ברור התחיל לגדול בתוכה, אולי התחלה של משהו שפעם היא קראה לו רגש. ובזמן שהיא שוכבת שם וחושבת, הוא קם. הוא לקח את הזמן שלו והתלבש באותם הבגדים שהוא לבש לפאב, מי יודע לפני כמה זמן. הוא ניגש אליה, ונישק אותה פעם אחת על השפתיים. לאחר מכן הוא הלך לדלת, נתן בה מבט אחרון, ויצא, סוגר את הדלת מאחוריו.
