אני אוהב נשים. אני אוהב את איך שהן נראות, איך שהן מריחות, איך שהן זזות. ולא שיש לי משהו נגד גברים - גבר נאה יגרום לי לבהות - אבל מאיזו סיבה שלא תהיה, נשים פשוט עושות לי את זה יותר, מינית ומנטלית.
נראה שגם נשים אוהבות אותי. או אולי, יותר נכון לומר שנשים מחבבות אותי - גם עם חוסר הבטחון המשתק שאני מסתיר מתחת לחזות נונשלטית למדי, הולך לי לא רע איתן. אומנם אני לא מבין נשים 90% מהזמן, וקורה לי לא מעט שאני פשוט לא קורא או בכלל שם לב לסימנים\רמזים שהן נותנת לי, אבל איכשהו זה מסתדר בסופו של דבר. לרוב לטובה.
אבל יש דבר אחד שאני לא מצליח לעשות, והוא לעמוד בציפיות שלהן. זה לא שאני לא יודע מה הן רוצות ממני - רוב הזמן אני יודע בדיוק מה הדבר ה"נכון" או הראוי לעשות. אני פשוט לא מסוגל להביא את עצמי לעשות אותו. הן עומדות מולי, ומבקשות שאני אהיה מי שהן חושבות שאני אמור להיות. מי שהן רואות בבסיס קיומי - חכם, רגיש, אמיץ. ואני לא מסוגל לעמוד בציפיות האלו. אני רק רוצה לומר להן שאני יודע מה הן רוצות, אבל שאני לא האדם הזה.
אני לא חכם - אני טיפש. אני עושה שטויות כל הזמן. אני בוחר בחירות נוראיות כל הזמן. והן אלו שישלמו עליהן בסוף.
אני לא רגיש - אני שטחי. אני מבין אותן אינטלקטואלית, אבל לא רגשית. אני לא מסוגל להכיל אותן כמו שהן, רק צל חיוור של מה שעושה אותן כל כך יפות מבפנים.
אני בטח לא אמיץ - אני פחדן. אם יש דבר אחר שבאמת מתאר אותי, זה הפחד שלי. וזה פחד משתק. אני מפחד לתת את הלב שלי, כי אין בי את האומץ להסתכן בשברון. אני מפחד להתחייב, כי להתחייב זה לפתוח פתח לאכזבה. אני מפחד לנסות, כי לפחות בחוסר נסיון אין סיכוי לכאב החד של הדחיה.
אני יושב מול אישה ורואה איך אני לא אוכל לתת לה את מה שהיא רוצה ממני. שאני לא אוכל להיות הגבר שהיא צריכה שאני אהיה. הבנאדם שהיא צריכה שאני אהיה. פרטנר אמיתי לא יכול להיות כבול בשלשלאות של אימה. מאהב אמיתי לא יכול להיות כבול ע"י הפחד שהוא לא מספיק טוב. אדם אמיתי לא יכול לוותר על חירותו וחלומותיו בשביל היאוש השקט שבחיים של התפשרות וחוסר אמביציה.
והכי נורא זה שאני בסה"כ בנאדם נחמד. אני לא פוגע בהן בכוונה. והן יודעות את זה. הן לא ישנאו אותי. הן לא יוכלו לכלות את הכאב בכעס או בשנאה. ומאידך, הן גם לא ישברו בבכי, כי לא באמת נתתי להן את לבי כדי שהלקיחה שלו תכאיב להן עד כדי כך. הם יזכרו אותי בערבות הימים באדישות או אולי אפילו עם חיוך קטן מתובלן בpang לא מובן. הנזק שאני אגרום להן לא יהיה גלוי. כמו קצהו של פגיון שנשבר בתוך פצע שהגליד, אני אהיה שם, גורם אי נוחות בלי מוסברת, אחת שמתעלמים ממנה רוב הזמן, חוץ מבימים גשומים או קרים במיוחד.
אני לא מסוגל להיות אחראי לזה. הסיכוי לפגוע באדם אחר ככה הוא משהו שאני מבועת מכדי לקחת על עצמי. אז אני נמנע. אני לא באמת מתאהב. אני עוקב אחרי הצעדים, כמו רקדן וואלס מתחיל, ומנסה לשמור את המרחק הרגשי הנאות. לא רחוק ולא קרוב מדי.
