Time enough for love

היא עמדה מולו, דמעות בעיניה הכחולות-ירוקות. הוא בהה בהן, מתמקד בצורה המיוחדת שהצבעים יצרו על פני האישון - חמניה ירוקה שצפה על פני אגם רדוד. הלחות על גבי העין גרמה לכך שבזווית מסויימת כמעט נראה שהחמניה זז עם הגלים. הוא בהה בהן כי הוא היה חייב. הוא לא יכל לעמוד בצעקות שלה. בכעס הצודק. בכאב שהשתקף בכל אחת ממילותיה. הוא לא יכל לעמוד בהן, כי הוא ידע שהן אשמתו. שהוא הרשע בסיפור. לא היה פה אפילו ויכוח. הוא זה שהשלה אותה שהוא מסוגל להיות פרטנר אמיתי. הוא זה בטיפח בה תקוות שווא, שגרם לה לחשוב שהוא יכול להיות יותר ממה שהוא. הוא הרי ידע מראש למה הוא נכנס. הוא ידע מה היא רוצה ממנו.
ועדיין, הוא שיקר לעצמו, ושיקר לה, ושיקר לכל העולם ואישתו שהוא יכול להיות הדמות האידיאלית הזו. שאין בה פחד. שיכולה לרצות אותה בלי סייגים, בלי אבל ואולי. שיכולה לאהוב אותה בנפש מלאה. הוא הרשע בסיפור, ואם יש דבר אחד שהוא חייב לה, זה לספוג את עונשו בכבוד. את הכאב הפיזי מהמכות המהוססות שלה הוא כמעט ולא הרגיש. הן היו עמומות ומרוחקות, כמו קולן של דפיקות על דלת כניסה בארמון רב חדרים ממרום המגדל הבודד. הוא קיבל אותן בכל שלוות הנפש שהוא יכל לאצור. וכשנראה שהיא סיימה, ורק מחכה לתשובה ממנו, להסבר כלשהו שאולי יקח ממנה את עוצקו של הכאב, כל שהוא יכל לומר זה "סליחה". היא בהתה בו לרגע, רגשות מתחלפים על פניה כמו הצורות על קלידוסקופ, כאוס רבגוני של כעס, חוסר אמונה, כאב, אכזבה ואפילו טיפה אהבה. ואז נרגעו תווי פניה, כמו ימה סגורה אחרי סופה, והיא לא נעה. הם בהו אחד בשני במשך מה שנראה כשעות אין ספור, ואז היא הגיעה. הסטירה. רעש המכה הדהד ברחבי הדירה. היא סיננה לכיוונו "אני שונאת אותך", ואז התמוטטה לברכיה והתחילה ליבב בקול שבור לגמרי, זרועותיה המקופלות סביב גופה לא מסוגלת לעצור את הרעידות שתקפו את כל גופה. בראותו את המראה הזה, משהו נשבר בו. הוא רצה לאסוף את הגורה הקטנה הזו בין ידיו, ולנחם אותה לשינה ריקה מחלומות, אך המבט שקיבל ברגע שזז לכיוונה הבהיר לו שהוא רק יגרום יותר נזק מאשר טוב. הוא לא יכל לרפא את הרעל בעזרת עוד מאותו הדבר.

הוא הסתובב, ופנה ללכת. ובפניה הזו משהו נשבר בתוכו. אותה התמימות שכולנו מחזיקים בתוכנו, התמימות שגורמת לנו להאמין שאנחנו הטובים בסיפור החיים שלנו. שאנחנו לא מסוגלים לגרום נזק אמיתי לאנשים תמימים בלי סיבה טובה. התמימות הזו נסדקה, ונשטפה החוצה בזרזיף של דמעות שהכתים את פניו. הוא הסתובב כסהרורי ברחבי העיר, הכאב מסנוור את נפשו כפי שהדמעות סינוורו את עיניו. הוא לא ידע לאן הוא הולך, או לשם מה. הוא לא ידע מה בכיסיו. רק שהוא חייב ללכת, כי אם יפסיק לנוע הכל יאבד. הוא לא ידע אם הלך שעה או שש, אך בסופו של דבר מצא את עצמו ברחוב לא מוכר באחד מהאזורים שהיו הומי אדם במהלך היום, אך בלילות הפכו לשממה ריקה מאדם. ברחוב חנו כמה מכוניות, חלקן ריקות וחלקן מאוכלסות בזוגות שעסקו, היה לו נדמה באור הניאון העדין של פנסי הרחוב, בפעילות בעלת גוון אירוטי למדי. המראה צרם לו, והוא חיפש מחסה באחת מכניסות הבניינים שגידרו את הרחוב. עיניו התרגלו אט אט לחשיכה, והוא התחיל לראות, או דמיין שראה, זליגה של אור אדמדם מחריץ בתחתיה של דלת המדרגות. במצב רוחו המבולבל הוא נמשך לאדמומיות כמו עש למנורת חרקים. 

הוא ירד קומה, ואז עוד אחת, ונעצר לפני דלת מתכת מרוקעת, חלקה לגמרי מלבד הכיתוב "ANNWVYN" בדיוק במרכז הדלת. מאחוריה הוא יכל לשמוע פכפוך עדין, ומגוון רחב של קולות מערובבים בהמולה, עולים ויורדים כמו גלים בחוף. משהו קרא לו לפתוח את הדלת, אם כי הוא לא ידע לומר אם הקול הגיעו מתוכו או מגורם חיצוני כלשהו. הוא פתח את הדלת ביריאת הכבוד הראוייה, וצעד פנימה. הוא מצא את עצמו עומד מול גשר עץ אורן קטן, שסיפק מעבר מעל תעלת מים מנצנצים שגודרה בסלעים לא מסותתים. במבט עמוק יותר, נצנוץ המים נבע מהדגים ששחו בו באין מפריע, נדים אנא ואנא בלא מטרה מוגדרת. מעבר לגשר היה בר שעליו ישבו מספר אנשים, ומסביב שולחנות עץ שאליהם נסובו עוד אורחים. פה ושם ניקדו את השטח ספות עור. עשן לא ברור בישם את החדר בריח אלוהי של פריחה ושל דשא. אותו הריח שאפשר למצוא רק באחו בלתי נגוע במרכזו של יער בתולי. הוא הפנה את מבטו לאנשים, וחקר את צורתם. הם היו לבושים בכל צבע אפשרי, מסגול הרקפת ועד שחור הלילה, כל אחד מייצג אידיאה מסודרת ומושלמת של משהו יפיפיה ולא טבעי לגמרי - משהו שנמצא בין העולמות. וכולם היו מרהיבים, יפיפיים בצורה שהתאימה בדיוק למי שהם היו אמורים להיות. הם דיברו ביניהם, לגמו משקאות בצבעים שונים ומשונים, ונראו נינוחים במקומם בצורה שהוא לא יכל לדמיין רגע לפני. הוא עמד שם מספר דקות, סופג את המקום עמוק לתוכו. הוא הרגיש שהגיע למקום שאיננו עבורו עדיין. הוא כמעט וטימא את המקום בחוסר מושלמותו. ופתאום הוא הרגיש פחד בלתי מוסבר, והתחיל תנועה לסוב על מקומו ולהשאיר את המקום הזה לבעליו הראויים. אך בזמן הסבוב הוא פתאום שם לב לאישה שעד כה הוא החמיץ. היא הייתה לבושה בשמלה לבנה ועדינה, ריקה לגמרי מקישוטים. על כתפה הימנית היה קעקוע של צרור תותי יער, ועל אוזניה עגילים שהבריקו בגוון ברונזה חלודה. היא משכה אותו אליה בחוטים בלתי נראים, אומרת בלי מילים: "בוא". לרגע עמדו הפחד והמשיכה במאבק כוחות מושלם, כל צד מושך בדיוק באותה העוצמה - הוא עמד שם, כמו מלאך על ראשה של מחט. ואז הוחלט דבר, והוא החל לנוע לכיוונה. היא סימנה לו לשבת לידה על ספסל העור, ומזגה לכוס, שהופיעה באורח פלא, מנה נדיבה מהמשקה שמילא את כוסה שלה. היא הניחה את הכוס בידיו, ורמזה לו לשתות ממנה. הוא התלבט לשניה, אבל עלה בדעתו שלבטים זה דבר שהוא השאיר על פני השטח. הטעם היה מתקתק במידה, פירות של אביב וטעם הדרים על לשנו. המשקה חימם אותו בעוד הוא מחליק בגרונו. היא בהתה בו בעוד הוא שותה מן המשקה המיוחד, כולה תמצית העוצמה השקטה והיופי מלא ההדר.

"אתה לא שייך לפה" היא אמרה, ולא ציפתה לתשובה. "ועדיין, הנה אתה. כיצד הגעת או למה איננו חשוב עוד, מה שחשוב הוא שאתה נושא עמך דבר שיהרוס אותך, את אלו שקרובים אליך, ואת המקום הזה, לו יורשה לגדול. חוסר האמונה שלך יוביל לסופך". הוא בהה בה בשקט מופתי, מרותק מגוון קולה. לפתע מישהו בהמשך החלל החל לפרוט על נבל מנגינה של כאב, של מלחמה, של חרטה ושל הרס, מלווה את דבריה ונותן להן את עוצמה של הבשורה שאין לברוח ממנה. עם כל תו שנפרט, הוא הרגיש את החרטה והשנאה העצמית בו מפנות מקום לשנאה. שנאה כלפי היופי שלה ושל שאר באי המקום. שנאה כלפי השלווה וההבנה שעטפה אותו מאז שפסע לתוך העולם המוזר הזה. כעס יוקד מילא אותו, ודמו פעפע בעורקיו, ממלא את ראשו בקולם של תופי מלחמה, בונים את המנגינה לקראת הקרשנדו המנצח. רגע לפני שיא הזעם, היא תפסה בידו, שהתקמצה לאגרוף בלי משים, ולחשה "בוא איתי". כאילו התעורר מטארנס, הוא ניער את ראשו ונתן לעצמו להמשך אחריה. היא לקחה אותו לאחורי החלל, שהיה גדול בהרבה ממה שנראה בתחילה, ופתחה דלת זהה לדלת הכניסה - רק הכיתוב הוחלף ל-"GWIRIONEDD". היא נכנסה, מושכת אותו אחריה. הדלת נסגרה אחריהם, והם עמדו עיוורים בחושך, אחד ליד השני. היא הובילה אותו למרכז החלל, או כך לפחות היה נדמה לו, והתחילה להפשיט אותו מבכל בגדיו. עירום כביום היוולדו, היא דחפה אותו בעדינות לברכיו. הוא התנגד כמעה, והיא לחשה "תאמין בי. תאמין בעצמך. תאמין". הוא נכנע והחליק לקרקע.

היא החלה לגעת בו, בעדינות מלאה ברכות וחום, אך מה שהוא חש היה אלפי מחטים קטנות דוקרות אותו היכן שידה רפרפה. גחלים לוהטות שרפו כל מקום בגופו. סכינים ביתרו את בשרו ואת נפשו. הוא זעק זעקת שבר וסוף. היא המשיכה, עוברת על חלק מגופו. עפעפיו, לשונו, אצבעותיו - היא לא פסחה על דבר. היא המשיכה ללחוש "תאמין. אל תפחד. כדי לטהר את הרעל אני חייבת לשרוף אותך באורה המחטאת של האמת". הוא סבל כפי שלא סבל בחייו. הוא זעק להוריו, לחבריו, לכל אדם שאי פעם הכיר או ראה ברחוב. ולבסוף, הוא זעק לעצמו, מזמן לאוויר העולם את כל הטוב והרע, את כל היפה והמכוער שיחד הרכיבו את נפשו. וכשהכאב הפך לבלתי נסבל, והוא כמעט התעלף, הוא גמר. האורגזמה לא הייתה פיזית או מנטלית, אלא רוחנית. ומהזרע שנפשו הפגועה שיחחרה נולד לו יצור חדש. שום דבר לא השתנה באמת - היצור החדש עדיין פחד, עדיין שיקר, עדיין היה מסוגל לפגוע באחרים - אבל את התמימות שאיבד החליפה קבלה שקטה ועמוקה של עצמו. הוא סוף סוף היה מושלם בחוסר שלמותו. והוא הרגיש אושר שלא הרגיש מאז ילדותו שב וממלא אותו.

שם הוא נשאר, על ברכיו ומרפקיו, מתנשף בלי קול. היא הרימה את סנטרו בעדינות לכיוון פניה, וסטרה לו. "אני אוהבת אותך" היא אמרה.

(לא היה לי כוח לערוך, מקווה שתסלחו לי :))