(והנה האחרון שהבטחתי אתמול. תהנו)
"את זוכרת ששאלת אותי מה אני רואה בך?" הוא שאל.
"כן."
"אז היום אני אראה לך".
הוא הרים אותה באוויר, וסחב אותה לכיוון חדר המיטות. היא התקרבלה בידיו כמו חתולה קטנה, מנסה לאגור בתוכה כמה שיותר מחום וריח גופו. הוא פתח את הדלת עם רגלו, נכנס, וזרק אותה על המיטה. החדר נראה כפי שתמיד נראה - קטן, אינטימי, חמים.
היא תמיד התפלאה על חוש העיצוב שלו. היא לא ידעה למה, אבל גבר עם טעם טוב תמיד גרם לה להרטיב טיפה. תוספת אחת הפתיעה אותה - הוא תלה מראה ענקית מעל המיטה בעזרת ארבעה חבלי פשתן עבים. היא הביטה בעצמה שוכבת על המיטה,
והסיתה את מבטה. עירומה היה כמעט מביך בפומביותו, כל פגמיה מוצגים מולה. הוא התקרב אליה, בידו קולר פשוט מעור שחור, עונד אותו על צווארה. קור המתכת על גופה הפיק רעידות קלות לכל אורך גופה. הוא חיבר את הקולר לראש המיטה, כך שלא יכלה
להזיז את ראשה לצדדים. מבטה היה מקובע למראה שצפה מעליה.
"אין היום חוקים", הוא אמר "את יכולה לומר מה שבא בך, לצעוק עם הכאב או לאצור אותו בפנים. יש רק דבר אחד שאת חייבת לעשות, וזה לצפות בעצמך במראה. אני לא מרשה לך לסגור את עיניך או להסיט אותן. את הולכת לראות את מה שאני רואה". היא
הנהנה. חיוך מסופק עלה על פניו, והוא פנה ממנה להתעסק עם שאר הציוד שהכין מבעוד מועד, והיא המשיכה לצפות על עצמה במראה. היא לא אהבה את מה שראתה. השנים הראו את סימנם בגופה. עורה, שהיה בעבר חלק ומתוח, התחיל להראות את גילה.
שדיה נראו לה כמו זוג שקי קמח. רגליה כמו נקניקיות ממולאות יתר על המידה. היא רצתה להפנות את מבטה, לברוח ממה שהמראה גילתה לה על גופה. אבל הציווי שהוא נתן, הפחד מלאכזב אותו היה חזק יותר מאשר הרצון לברוח. היא שכבה שם, מתפתלת בחוסר נוחות.
היא שמעה רעש מבסיס המיטה, צלילו של מקל עץ טס דרך האוויר במכות נסיון. "אנחנו נתחיל עם כפות רגליך" היא הרגישה את מקל העץ הדק כמעט ומלטף את כפות רגליה, "תביטי בהן. בכפות רגליך. צרות ועדינות. נסיכות יפניות היו הורגות בשביל כפות רגליים כאלו. ואת לא אוהבת אותן?" *פלאק* הוא הצליף בה בחומרה. *פלאק* *פלאק* *פלאק*. "הביטי איך הן מתקמרות מהכאב. איך הן יוצרת קשת מושלמת. איך קימורן מתאים בדיוק לקימור רגלייך. תת קשת בתוך קשת יותר גדולה, ושתיהן מושלמות". הוא עבר צפונה, לשוקיה וליריכיה, מחליף בין גירוי עדין למכות כמעט חסרות רסן. "הביטי על ירכיך. עדינות, מלאות בחום ורכות. אך עמוק בתוכן יש כוח, כוח עתיק ואדיר. הביטי איך הן משנות צבע, מלובן הפנינה עד לצבעה של השמש העולה. כיצד תוכלי לחשוב רעה על יופי שכזה?". "עתה הביטי על בטנך, השילוב המושלם של חיטוב וגמישות. ראי איך היא ממסגרת את שאר גופך, נותנת לו מימדים ומקום. זוהי בטן הראוייה למלכה, ובתוכה עוד תגדל אחת פעם". הוא המשיך עוד ועוד למעלה, "ושדייך. הו, שדייך! מעשה אומן הן. אילו לא ידעתי אחרת, מאמין הייתי שהוא, בכבודו ובעצמו, יצק אותן מתבנית מיוחד וחד פעמית. מתנה לילדיו, לשמחם ולהרים רוחם. הביטי כיצד פטמותיך מזקרות מבליל הכאב וההנאה. זוג מגדלים המנסים לחדור את הרקיע. ראי את צבע פטמותיך, את הסגלגל-ורוד הזה. ראי כיצד סימני המקל מחמיאות לו. מדגישות אותו. תוכלי לומר שיש דבר יפה יותר בעולם?".
הוא התיישב על המיטה ליד ירכיה, והחדיר אליה שתי אצבעות, מענג אותה בכל הדרכים האפשריות. "ואולי תוכלי. הביטי על צווארך, כיצד הוא מתקמר ונמתח עם הכאב והעונג. צווארה של אנפה הוא, עדין ויפיפה. ומוביל הוא לפניך. אותם הפנים, שהצדק האחד
שיוכל להעשות איתן הינו להנציח אותן בשיש, כפי שעשו אומנים רבים לאורך שנים. אך אפילו ברניני עצמו היה מודה שאת היפה מכל המוזות. ראי כיצד נצנוץ הדמעות על פניך רק מוסיף להן נופך של עדינות ופגיעות. ראי כיצד פיך נפער כדי לשחרר מתוכך את
צעקותיהם של שדי ההנאה והסבל. ועיניך. על עיניך אפשר לכתוב ספר שיעבור בכל העידנים. עיניך מציגות את כל אשר לא ניתן לראות. את נשמתך. ראי מה הן מציגות. הביטי בהן. אבדי את עצמך בהן כפי שאחרים איבדו אין ספור פעמים. ראי כיצד הן מנצנצות
באושר, כיצד הן שוקעות בכאב. ראי את הציפיה שעומדת בהן. ראי כיצד כל הרגשות הללו הן תמצית היופי המשקפת בעיניך". היא עצמה את עיניה לרגע קל. ואחזה ביד שהייתה בין רגליה. היא לחשה בקול סדוק "הבנתי. באמת שהבנתי. אבל עכשיו אני חייבת שתזיין אותי. שתחדור אלי בכל כוחך. בבקשה...". הוא הרשה לה את חוסר הציות הרגעי הזה, והסכים לבקשתה.
לאחר מכן, כששכבו מכורבלים יחדיו תחת השמיכות, ידו השמאלית עוטפת אותה כמו מעטה מגן, היא לחשה "גם אני אוהבת אותך". הוא פקח את עיניו בהפתעה, ואז סגר אותן באיטיות, חיוך עדין עולה על פניו. הם נרדמו מחובקים.
