הקיר היה משמאלו. הוא תמיד היה מסביבו, מסתרר מאחורי בתים או אנשים. הקיר הזה, שלא באמת היה קיר אלא מבנה טבעי - חסם שהטבע יצר - היה שם מאז שהוא זוכר את עצמו. ואם להאמין להוריו ולסבו, כנראה שמאז ומתמיד. איפה שהיו בני אדם, היו מחסומים כאלה. מאחורי הקיר היה עוד כפר, עם עוד אנשים. אנשים כמוהו. עדיין לא יצא לו להכיר אף אחד מהם, זקני הכפר מספרים על סיפורים שבהם שני אנשים משני צידי הקיר באמת נפתחים אחד לשני באמת, ומצליחים להפגש. אבל זה היה סיפור
שמספרים ליד האח בלילות, סיפור לילדים, לא משהו שאדם בוגר ששכלו בראשו יאמין לו. הקיר היה ידוע, במקומות קרובים כרחוקים, כקיר בסוף העולם.
השמיים החלו להקדיר, והוא האיץ את הליכתו. היה משהו מוזר בקיר, משהו שהעביר צמרמורות באחורי צווארו.הוא ידע שאין בקיר שום דבר מיוחד, רק אבנים וסלעים, אבל עדיין, היה בו משהו מטריד, במיוחד בלילות או בימי סופה. פתאום נפלה לידו אבן, בערך
בגודל כף יד. הוא הסתכל למעלה, מצפה לאחת ממפולות הסלעים שמדי פעם קרו באזור הקיר, אבל הקיר פשוט עמד שם, כמו שהוא תמיד עושה, בלי תנועה. הוא התחיל לנוע מחדש, מתעד ליצור כמה שיותר מרחק מהקיר. ושוב, עוד אבן נפלה לידו, בערך באותו הגודל. הוא הרים אותה, וחש חמימות שלא ציפה לה. חמימות שנשארת על חפצים לאחר שיד אדם נגעה בהם. ובעודו שוקל את האבן בידו, פגעה ברגלו אבן נוספת. הוא קילל, וזרק את האבן שבידו חזרה לכיוון הקיר. ושוב, עוד אבן נפלה לידו. הוא הרים אותה וזרק אותה חזרה, מלווה בגידופים על אנשים שזורקים אבנים באמצע היום, ועל הטירוף שלהם, ואפילו על האבנים עצמן שנותנות שיזרקו אותן כמו איזו... אבן!.
הוא תפס את עצמו בידים, והחליט שאין טעם בשטות הזו. זה בטח סתם ציפור שמפילה אבנים, או ילד משועמם שזורק אותם. הוא נזכר שזה מה שהוא וחבריו היו עושים בתקופה שבה גילו את הרצון לחקור מעבר לקיר, בתקופה התמימה הזו שהם האמינו שיוכלו
באמת להפגש עם האנשים בצד השני. ואז, בעודו מסתובב כדי להתרחק מהקיר, פגעה בו אבן נוספת, בדיוק באחורי הראש. הוא קילל שוב, שפשף את הפצע שלתדהמתו לא דימם, וחיפש את האבן שפגעה בו. הפעם, לאבן הייתה מצורפת חתיכת נייר. מופתע
ועדיין טיפה המום מהמכה, הוא פתח את הנייר. הכתב היה נאה, אם כי טיפה מבולגן - [יש שם מישהו?]. הוא שלף עט מכיסו, קשקש בזעם בחזרה [כן! די לזרוק סלעים יא דפוק!], וזרק את האבן בחזרה. התשובה לא איחרה לחזור, אם כי הפעם היא לא פגעה בו - [אני בחורה, תתנהג בהתאם! חוץ מזה סתם שיעמם לי וקיוויתי שיש בצד השני מישהו. יש לנו אגדה על זה :)]. הוא לא ידע ממה הוא מופתע יותר - מכך שהוא מדבר עם אנשים מעבר לחומה או מזה שהאדם שאיתו הוא מדבר היא בחורה, ואחת די חוצפנית בכך. הוא כתב לה בחזרה: [גם לנו יש אגדה על החומה. אבל עדיין לא קיבלתי ממך התנצלות על האבנים. אחת מהם כמעט פיצחה לי את הגולגולת!] ושלח את ההודעה לדרכה. ההודעה הבאה הכילה: [שאני אתנצל? אל תעמוד בדרך של האבנים שלי. ובכלל, בתור מי שאמור להגשים את האגדה איתי, אתה די משעמם בנתיים...]. נדהם ועצבני יותר מאשר שהיה עד כה, הוא שרבט כמה שורות, זרק את האבן בעוצמה, והלך: [רק ילדים מאמינים באגדה הזו. וגם אם הייתי מאמין, בחיים לא הייתי בוחר במישהי מעצבנת ומתנשאת כמוך. שלום ולא להתראות].
הוא חשב שהשאיר את האירוע מאחוריו, ובאמת, אחרי ארוחת הערב והמקלחת הוא כמעט שכח מהאירוע, פוטר אותו כשטות חד פעמית. אבל במהלך הימים הבאים, ליוותה אותו הרגשה של חוסר נוחות על איך שהוא סיים את ה"פגישה". חלק ממנו רצה להתנצל, חלק אחר רצה להאמין שהאגדה אמיתית - לוותר על סיפור כזה? הוא לא יסלח לעצמו עד סוף חייו. וההרגשות האלו לא עזבו את חלומותיו, שהיו מלאים באבנים נופלות, בחורות עם פנים מוסתרות, וזקנים שמספרים סיפורים מסביב למדורה. וכך, הוא חזר לשם
לאחר שבוע, ושלח אבן אחת:
הוא: [את פה?]
היא: [כן, קיוויתי שתחזור, וסליחה על האבן בפעם שעברה. זה לא שכיוונתי אליך או משהו.]
הוא: [אני יודע. אני מצטער שהגבתי ככה, פשוט כל העניין הזה חדש לי. למה התכוונת בקשר לאגדה]
היא [אה, זה לא ברור? שאנחנו נתאהב ואז הקיר יפתח וניפגש במציאות. אני נאנאקו, אתה יכול לקרוא לי נאנא :)]
הוא: [את לא יכולה לקבוע שאנחנו נתאהב לפני שבכלל דיברנו. זה מגוכח. ואני קולן, את יכולה לקרוא לי קול]
נאנאקו: [אני יכולה לקבוע הכל, ככה זקן הכפר אמר להורי כשנולדתי. ונעים להכיר, קול. קול זה שם טוב, כבר פחדתי שלבעלי
העתידי יהיה שם מוזר.... אני מאושרת. רק אל תהיה זקן וקירח]
קול חייך. כן, היא הייתה מוגזמת, וחצופה, וחסרת כל טאקט. אבל היא גם הייתה אנרגטית, וילדותית בצורה חמודה. משב של אוויר
הרים צלול. הוא המשיך לכתוב, מחייך לעצמו, שם מתחת לחומה.
חודשים עברו, והם עדיין דיברו. כל רגע שמצאו להם, הם זרקו אבן מעבר לחומה, מקווים שימצאו אחד את השני. רוב הפעמים המזל העיר להם פנים. הוא סיפר לה על הכפר שלו, על הלימודים אצל ראש הכפר שהכשיר אותו כמחליפו, על הוריו, משפחתו וחבריו. והיא בתורה סיפרה לו על חוויותה ביער, ועל החיות והצמחים המוזרים שהיא גילתה שם, ועל הפסטיבלים שהיו נערכים מדי פעם לפעם בכפרה, מלאים בצבעים וצורות, בהילולה וצחוק ושיכרות עליזה. קול מצא שנאנא הפכה לחלק יותר חשוב מחיו מאשר שינה או עבודה, ונאנא ויתרה, מפעם לפעם, על הרפתקאותיה ביער בשביל לדבר איתו. ואז הגיע היום הגורלי.
זה התחיל כרגיל:
קול: [היי נאנא, את שם?]
נאנא:[ואיפה עוד אני יכולה להיות, עם מלך טימבקטו?]
קול: [אני רוצה לומר לך משהו חשוב, אבל אני לא יודע איך]
נאנא: [ עם המילים שלך, טיפשון]
קול: [נאנא, אני ממש נהנתי לדבר איתך בחודשים האחרונים. הפכת ליותר חשובה עבורה מאשר כל אדם בעולם. יותר מראש הכפר.
יותר מהורי. אני מכיר אותך יותר משאני מכיר את מיטתי, ואת אותי. אבל אני לא יודע אם אני אוכל לקיים את האגדה איתך. אני לא
יודע אם אני יודע מהי אהבה.]
נאנא: [ברור שאני מכירה אותך יותר ממה שאני מכירה את המיטה שלך. מעולם לא ביקרתי אצלך.]
קול: [נאנא, אני רציני. אני לא רוצה לפגוע בך, אבל אני יודע אם זה שאהיה איתך לא יפגע בך יותר מאשר אם אתן לך ללכת.]
נאנא: [אני יודעת.]
קול חיכה בעצבנות להמשך ההודעה. היא הגיעה כמה דקות לאחר מכן.
נאנא:[ יש לי רעיון. סיפרת לי שיש נמל קרוב לכפר שלכם, לא כן?]
קול:[ כן, הוא במרחק שני ימי הליכה. אבל איך זה קשור למה שאמרתי?]
נאנא:[ אל תהיה כזה חסר סבלנות.]
קול: [סליחה, בבקשה תמשיכי.]
נאנא: [בוא נעשה ניסוי. תארוז מספיק ציוד למסע ארוך. לך לנמל, ותעלה על הספינה הראשונה שאתה רואה. לא משנה בתור מה - דייג, לוחם, נווט או סתם נער סיפון. ותסע איתה. תראה את העולם. תתנתק מכל מה שהכרת עד עכשיו. ובטיולך, תלמד איך לאהוב. תאהב את חבריך לספינה. את האנשים שתכיר. את הנשים שתפגוש. ואז, שתדע מהי אהבה, תחזור אלי. אני לא אחכה עבורך. אני אחכה עבורי]
קול: [אבל נאנא, אני לא רוצה לעזוב אותך ככה]
נאנא:[אתה זוכר מה אמר זקן הכפר שלי? אני קובעת, ואתה תעשה את מה שאמרתי]
קול:[בסדר. אני אבוא לומר שלום מחר לפני שאצא למסע]
וקול יצא למסע, כפי שנאנא ביקשה ממנו. אבל הוא לא השאיר אותה מאחור. את כל חוויותו, בתור נער סיפון, בתור לוחם, בתור יועץ למלכים ולנסיכים, בתור מאהב ובתור מפקד הוא כתב בשבילה ביומנו. הוא תר את העולם לרוחבו ולאורכו, יצר חברויות אמיצות ואויבים שנואים לא פחות. הוא היה עם בנות מלכים ועם בנות איכרים. הוא לחם למען מטרות ולמען כסף. ובתוך כל אלו, גם ברגעים הטובים ביותר והקשים ביותר, הוא לא שכח את נאנא. הוא סיפר לה על איך הוא השתנה. איך הוא גדל והתחזק. על איך
שעשרות צלקות נוספו לגופו. על איךהוא למד והקשיב. על איך הוא הרגיש יותר מאי פעם, תהומות של יאוש ופסגות של אושר. דבר אחד הוא לא סיפר לה ביומנו. הוא לא סיפר לה שעדיין לא ידע מהי אהבה. הוא ראה אהבות מכל הסוגים, אבל אך אחת מהן
לא הייתה האהבה שהוא חיפש. הוא שמע עשרות פילוסופים, נביאים ואנשי דת, אך אף אחד מהם לא סיפק את אשר הוא חשק בו. ועם כל כשלון, הוא רק פחד יותר ויותר שהדבר אשר הוא תר אחריו, אהבה שתפתח את הקיר ביניהם, לא קיים במציאות, אלא רק
באגדה שסופרה מסביב למדורה בכפר נידח.
וכך הגיע היום בו נגמרו הדרקונים להרוג, המלחמות להנהיג, הספינות להשיט. או שאולי לא נגמרו, אך עבורו הם לא החזיקו שום משמעות יותר. רק משימה אחת נשארה לו, המשימה הקשה ביותר. לשוב לנאנא. והוא לא היה אחד להשאיר משימה לא מסויימת,
לא משנה כמה זמן יקח הדבר או במה יעלה לו. אז הוא שב לכפר. התושבים כבר לא זיהו אותו, אבל הוא זיהה את הכפר. דבר לא השתנה בכל השנים שלא היה שם. והוא שב לקיר, אותו הקיר שישב מולו בזמן שכתב את משפטיו לנאנא. הוא הוציא את יומן
המסע, שלף את סכינו, וחרט על כריכת העור הבלויה "לנאנא, סלחי לי". לאחר מכן הוא השליך את היומן מעבר לקיר, וחיכה. וחיכה. הדקות הפכו לשעות, השעות לימים. והוא עדיין חיכה מתחת לקיר. תושבי הכפר, שחשבו אותו לאחד מאנשי הרוח שהגיעו מדי פעם בפעם לכפר, במטרה למצוא הארה ליד הקיר, הביאו לו מזון ומשקה. רק ראש הכפר, שאיתו בלבד חלק קול את סיבת יציאתו למסע, זיהה אותו בסופו של דבר. הזקנה הראתה את אותותיה בו. אך קולו נשאר חזק ובהיר כפי שהיה בערוב נעוריו. הוא היה יושב עם קול ערב ערב, שומע על מסעותיו ומספר לקול על החיים השלווים בכפר. קול שמח על הרוגע שהזקן השרה בו, והשיחות עזרו לו להעביר את הצפיה ברוגע יחסי. עד שיום אחד, הזקן לא הגיע לפגישה הלילית שלהם, וקול דאג. הוא עזב את מקומו ליד החומה, והלך לבית ראש הכפר. אשתו של הזקן עמדה מחוץ לדלת, חוסמת בגופה את בליל האנשים שניסו להכנס. אך כשהיא ראתה את קול, היא פינתה דרך עבורו. הוא נכנס, ומצא את הזקן במיטתו, נושם נשימות שטוחות ועדינות, כמעט בלתי נשמעות. הוא התיישב על הכסא ליד המיטה, לקח את ידו של הזקן, והביט בו. "אל תפחד בני. אם כתבת ביומנך את אשר סיפרת לי, נאנא תראה את האהבה אליה מבצבצת מכל עמוד ודף. אתה טיפש מכדי להבין את זה, אבל האהבה שאותה אתה מחפש הייתה תמיד בתוכך, כזרע קטן ועדין, מאז שפגע בך האבן הראשונה שנאנא זרקה. אותו הזרע גדל והתחזק עם סיפור שסיפרת לנאנא, אך כדי שיפרח עליו לשמוע את סיפורה של נאנא. ועכשיו, עזוב אותי במנוחה, אני צריך להתכונן למסע האחרון והגדול ביותר שלי". קול יצא מבית
הזקן בלי להוציא הגה, דמעה בודדת מתנוצצת על לחיו.
כשהגיע לחומה, הוא מצא יומן עור בלוי על הרצפה. לרגע פחד כי נאנא קראה ביומן וראתה את כשלנו בתוכו, אך כשהרים את היומן הוא גילה שאין זה יומנו. על היומן היה חרוט "לקול, הטיפשון הקטן שלי". הוא פתח אותו, והתחיל לקרוא בשקיקה. בהתחלה היומן
תיאר את ימיה של נאנא בכפרה שלה, את טיוליה ביער, את הפסטיבלים שבאו והלכו. אך ככול שהמשיך לקרוא, הוא הבין שנאנא באמת לא חיכתה לו. היא יצאה למסע משלה, וחוותה חוויות לא פחות מדהימות משלו. עם כל עמוד זרע האהבה בתוכו נבט אט אט, עד שפרח במלוא הדרו, סחלב סגול ומרהיב. כשסיים את השורה האחרונה, הוא ראה, חקוק על הכיסוי האחורי, את המילה "למעלה". הוא הרים את ראשו והביט לכיוו הקיר. ועליו, באור זוהר כמו אורה של הלבנה, הוא ראה שער עגול, ומתוכו מבצבצת יד. הוא קם, השיט ידו אל היד המחכה, ואחז בה. היד משכה אותו לתוך השער, ורגע לפני שעבר לגמרי, שמע את נאנא בפעם הראשונה "אמרתי לך, לא כך?".
(שוב, סלחו לי על החוסר בעריכה. אם יש מישהו\י שרוצים לעזור לי בעריכה, אני מאוד אשמח)
