בתור מישהו שמתעניין בבדס"מ, אני די גרוע. אני שונא כואב, ולא אוהב להכאיב. ביום יום שלי אני מנסה להמנע מכאב כמה שיותר.
אבל יש ימים אחרים. ימים קשים. ימים מוזרים. ימים מיוחדים.
בימים כאלה אני מייחל אליו, אל הכוח המרפא של הכאב.יש ימים שבהם כל מה שאני רוצה זה שמישהי תתפוס אותי בשיער ותדפוק לי את הראש בקיר, עד שהמחשבות ירגעו. שתוריד לי אגרוף, שיוציא אותי מהסרט שאני נמצא בו.
יש ימים שאני באמת מבין את הרצון לכאב, לא בתור פטיש מיני, אלא למען הכאב הטהור ותו לא.
הייתי רוצה שמישהי תקשור אותי לעמוד, תפשיט את חולצתי, ותצליף בי. ואני אצחק בפניה, ואצעק "איפה הביצים שלך, את מכה כמו אישה!", והיא, בכעס, תכה עוד יותר חזק. שעם כל מכה, הכאב ישאב את כל השאר. את הפחד המשתק. את הכעס שבוער בי עד כלות. את השנאה, כלפי עצמי וכלפי אחרים. את חוסר האונים. את כל האומללות, הסבל, והמצוקה. כל שישאר זה הכאב ואני, במאבק פנים אל פנים. ואני אכנע בסופו של דבר, ואתן לכאב למלא אותי עד סוף. לבסוף הוא ישכך, ואיתו כל שאר הרגשות, וכל שתשאר היא הרמוניה רגועה. ישאר אני, אבל אני רגוע יותר, פחות כועס, פחות מפחד, פחות שונא, פחות אומלל.
יש ימים שאני מייחל לכאב. היום הוא יום כזה.
