היום בא לי משהו קליל. לא ניתוח פסיכולוגי. לא סאגה אפית. לא כאב ולא שליטה. משהו פשוט. פנטזיה. מנותקת מהסיבוכיות שהמציאות מכניסה לכל דבר. אידיאה טהורה של רגש, ותו לא.
חלקי תמונות מחייהם יחדיו.
התקלות מקרית ברחוב בזמן מטר פתאומי, מתחבאים ביחד תחת סכך עד שהזעם יחלוף. מקרבים כדי להתחמם. יותר מדי קרוב.
היא מחכה לו, לובן שמלתה באור הירח כמו רוח רפאים של יפיפיה מזמן עבר, השושנה הכחולה על צווארה בוהקת כמו אבן ספיר אדירה.
הם יושבים מול השקיעה, הגלים מלווים את נגינתו החרישית. היא בוהה בעיניו, מהופנטת, לא מוכנה להחמיץ דבר. הוא מפסיק לנגן, ושולח יד ללחייה. היא עוצמת עיניה בעונג.
הוא עובר את המכס, ויוצא לאולם הכניסה. היא רצה אליו, שמלתה האדומה מתנפנת מאחוריה, וקופצת על גופו. רגליה נכרכות סביבו, והוא נופל על גבו, והיא איתו. הם בוהים אחד בשני לרגע, ומתפקעים מצחוק.
היא פותחת את דלת הכניסה וצועדת פנימה. הוא מאחוריה לפתע, מרים אותה בידיו, מערסל את גופה צמוד אליו. תיקה נופל לרצפה בתדהמה. הוא נושא אותה לחדר השינה, מפשיט אותה עם כל צעד, ומשם לחדר האמבטיה. הוא משכיב אותה באמבט מים חמים, מחייך אליה בחמימות. לרגע היא נרגעת, כל גופה משחורר, ואז זיק זדוני עובר על פניה. היא מהדקת את ידיה סביבו, ומושכת.
שניהם שוכבים בין הסדינים, מבולגנים. היא לוחשת לו סיפורים על חמוקיהן של נשים, על כמה הן רטובות ורגישות למגע. הוא לוחש בחזרה, מתאר עתיד מלא בהרפתקאות משותפות. הם צוחקים, והצחוק מתחלף בקולו של האושר הרגעי.
הגשם מכה בחלון. סופה של חורף, בטוחה בעוצמתה. פניה מחקות את פני החלון, נקודות מים זעירות מצירות צורות עליהן. הוא עומד בצד, פניו מעוותות בכאב וצער. הוא צועד לכיוון הדלת. היא תופסת בקצה חולצותו. ברק בוהק בחוץ, מאיר את שניהם, קפואים בזמן.
הם יושבים על מצבה, אחד ליד השני. מחזיקים ידיים. על יד אחת בלבד ענודה טבעת יהלום.
לפני 11 שנים. 24 באוקטובר 2013 בשעה 22:06
