הם צעדו לאורך החוף. הוא הלך כמה צעדים מאחוריה, ספק חושש ספק מתרגש. קוראת את אי הנוחות שלו, היא שאלה "אתה זוכר מה שאלתי אותך בערב הראשון שנפגשנו?".
בוודאי שהוא זכר. שבועיים לפני כן הוא הגיע לראשונה לחוף הקסום שבו שניהם התגוררו. זו הייתה הפעם הראשונה שלו בתאילנד, ואחרי שעבר בכל מלכודות התיירים בדרום, שיחה מקרית עם זוג אוסטרלים מזדקנים הביאה אותו לנוע צפונה. הם הבטיחו שהקסם האמיתי בתאילנד נמצא בחופי הצפון הרחוק, היכן שהתיירים לעיתים רחוקות מזדמנים. החוף המסוים הזה היה אחד מהמבודדים ביותר, והיה זה צירוף אירועים כמעט בלתי אפשרי שהביאו לשם. המקום היה כה מבודד, שרק מקומי אחד בכל אזור החוף ידע לדבר שפה אחרת מתאילנדית. חוץ מהמקומיים, היו עוד כמה זרים, רובם היפים למראה, שאיכלסו ערב רב של בונגלויים, אוהלים ושאר מקומות לינה. אחרי שיחה קצרה עם כמה מהזרים, הוא הופנה לאחד מהמבנים הארעיים שלא היה מאוכלס באותו הרגע, ותוך כדי גם הוזמן למסיבה באותו הערב, שציינה פסטיבל מקומי כלשהו. הוא העביר את מיטלטליו המעטים לתוך ביתו החדש, ופנה לשחות במימיו הצלולים של המפרץ שתחם את הכפר ממזרח.
במבט ראשון המפרץ לא היה שונה מאלפי המפרצים שניקדו את צפונה של תאילנד, אבל הוא מצא שיש בו משהו יותר. איזה בתולין, משהו ראשוני וקדום, שאומנם נשחק על ידי השנים, אך עדיין שמר על לא מעט מאונות נעוריו. בסוף טווח הראיה שלו, בכניסה הדרומית למפרץ, הוא יכל לראות מבנה גדול – מרחוק, היה נראה שהמבנה ראה ימים יותר טובים. הוא רשם לעצמו מנטלית ללכת לחקור אותו בעתיד. המים היו נהדרים, כמעט ללא גלים, והוא שחה לו אנה ואנה, מדי פעם צף על גבו ונותן לתנודות המים לשחרר אותו מתלאות היום. בזמן שצף הוא החליט שבימים הקרובים הוא יחקור את שאר המפרץ, וימצא לו מקום מבודד שבו יוכל להשתזף בעירום. זו הייתה עוד אחת מההחלטות האימפולסיביות שהוא אימץ מאז שיצא לטיול – הוא הבטיח לעצמו שיתנסה כמה שיותר, וכדי שלא יהיה לו זמן לפחד, הוא בחר באימפולסיביות. הוא חשב שזה פתרון די מחוכם, וחייך לעצמו.
כשיצא מהמים פגש בשניים מהתיירים הזרים, יושבים על החול עם גיטרה ומעשנים ג'וינט. הם הזמינו אותו להצטרף, והוא נעתר להזמנותיהם. הוא סיפר להם על מסעו, וגילה שגם שלהם היה די דומה. הם תיארו את המפרצון שלהם, ואת השלווה והיופי שהוא מספק להם כל יום. כשהשמש החלה לשקוע, ניגנה שותפתו לשיחה מנגינה עדינה ומלודית, מלווה אותה בשקיעתה. כשהשמש נעלמה לגמרי מאחורי הים, הם קמו, ושמו צעדיהם לכיוון מרכז הכפר, שם ההכנות לפסטיבל היו בשיאן. הוא לא זוכר הרבה יותר מאותו הערב, תודות לכמויות הסמים והאלכוהול, אבל תמונה אחת חקוקה בראשו. בשיאו של קרושנדו תופים, הופיעה לפתע בחורה, ורקדה איתו. היא נעה כמו חתולה, גופה גמיש ושרירי, ומשכה אותו לריקוד ארוך ופרוע. כל פעם שקפצה, שערה הסתיר את הירח המלא, והוא דימה לראות ברקיע ירח מוכתם בדם. אחרי שהתעייפו מהריקוד, הם התמקמו בפינה מוסתרת, גופה על גופו, עורם החשוף רועד מקורו של הלילה וחומה של הציפיה. הוא העביר את ידיו על קווי הצלקת העדינים שניקדו את גבה, תוהה אם לשאול אותה עליהם. הוא המשיך את תנועת ידיו למטה, לכיוון גבה התחתון, והיא עצרה אותו, ושאלה "רוצה לבוא איתי למסע?", הוא צחק, ואז הנהן לחיוב, והיא המשיכה "אם אתה בא איתי, אתה חייב להבטיח שתעשה כל מה שאני אומרת. בלי ויכוחים. בלי טענות. אתה מסוגל לזה?". הוא עצר לרגע, מופתע מהבקשה, אך לבסוף נעתר בהינד ראש. היא חייכה ולחשה "יופי, זה הולך להיות כיף. ועכשיו, בוא לפה".
את השבועיים הבאים הם בילו יחדיו. הוא גילה שהיא בכפר כבר כמה חודשים טובים, ובזכות הידע שלה בתאילנדית, היא הפכה לחלק מהקהילה המקומית. הגברים חשקו בה, הנשים העריצו אותה, והזרים, אולי בזכות דיאטה יומית של סמי הזיה, ראו בה מעיין יצור רוחני, שילוב בין אלה אירופאית טהורה ומלכת ג'ונגל תאילנדית. הם בילו את יומם בשחייה, בחקר הסביבה, בשיחות על חייהם בבית ועל חוויות המסע שלהם במזרח, ובעיקר בחקר גופם שלהם ושל האחר. הם התחילו לאט, אבל ככול שהימים עברו היא דחפה את גבולותיו המיניים לקצה, ואז עקפה אותם. עם כל נסיון חדש, הוא הרגיש יותר ויותר בנוח עם הנטייה שלה למצוא את הקצה בכל סיטואציה מינית – הוא החל להבין שזו איננה חוויה חד פעמית, ושבפנים, הוא עצמו סוטה לא קטן.
בלי שהוא שם לב, שבועיים עברו. באותו הבוקר היא הציעה לחקור אזור שלא חקרו עד כה – המנזר הבודהיסטי הנטוש, אותו בניין שראה מרחוק ביום הראשון שלו במקום. המסע לקח ביס משעות הבוקר ואחר הצהריים, אך לבסוף הם הגיעו אליו. כמו שניחש מראש, המקום היה נטוש לגמרי. הקירות התפוררו, המדרגות היו שבורות, ואפילו פסלי הבודהה היו מפוזרים בחלקים לאורך החצר הפנימית. הצמחייה צמחה פרא, גפנים חדרו דרך חומות האבן – הטבע תבע בחזרה את שלו. ובאמצע החצר עמד עץ בודד ועצום. הוא זיהה את העץ – זה היה עץ שהופיע ליד כל מקום שהיה קדוש לבודהיזם כתאנה קדושה. התאנה הייתה דוגמא מרשימה לזן שלה, כמעט אלה בזכות עצמה. בת לוויתו משכה אותו לכיוון העץ, ועם כל צעד הוא הרגיש כאילו שנכנס לקודש הקודשים. היה משהו בעץ, מעבר לגודלו ומראו, שהשרה הרגשה של רוחניות עמוקה, של עוצמה אדירה שמוחבאת מתחת לפני השטח. על גזעו של העץ היה כתם כהה, אדמדם בצבעו. הוא ניחש שמישהו שפך עליו צבע בעבר, והצטער על הפגיעה בעץ כזה יפיפיה. כשעמד מול הגזע, שהיה כמעט פי שלוש מגודלו שלו, היא משכה שתי שלשלאות מכוך קטן בצד העץ, וקשרה אותן, אחת לכל יד. גופו התקשה לשניה, אבל זכרון השיחה הראשונה שלהם היה עדיין טרי בראשו, והוא נכנע ושחרר. מבטו עקב אחרי השרשראות, שהיו עתיקות וכבדות, עד לחיבור שלהם למסלול באדמה – נראה שהיה אפשר להזיז אותן ולסובב את הכבול כך שיהיה צמוד לעץ עם גבו או עם חזהו. היא סובבה אותו לכיוון העץ, ואז מתחה את השרשראות כך שהוא חיבק את הגזע. המתיחה הכאיבה לו, אבל זה היה כאב מענג, כאב של ציפיה. היא אחזה בו מאחור, מלטפת את שערו, ואז חתכה את חולצתו מאחור, צעדה הרחק ממנו, והחלה לדבר:
"אני בטוחה שיש לך הרבה שאלות, ואני מוכנה להסביר. העץ הזה שאתה קשור אליו, הוא עץ קדוש לבודהיסטים. הם מאמינים שבודהה עצמו מצא הארה מתחת לאחד מהעצים הללו. אבל המקדש המסוים הזה התמקד בחלק אחד מחייו של הבודהה, החלק שלפני ההארה. החלק בו בודהה וחמישה מלווים ניסו להשיל את הגוף האנושי שלהם דרך הימנעות מאכילה ופציעה עצמית. הנזירים שפעם חיו פה חיו חיים מאוד דלים, מלאי כאב, ומטרתם הייתה להגיע להארה דרך הכאב הזה. הכלי הכי חשוב עבורם היה אותו העץ שאתה קשור אליו כרגע. ועכשיו, אני אעזור לך להגיע להארה – או לפחות, לגמור כפי שלא גמרת מעולם".
הוא דמיין שהרגיש בטון מחיוך בסופו של הסיפור, אבל לא היה בידו זמן רב לשקול בזה, כיוון שבאותו הרגע פגעה בו מכת השוט הראשונה. הוא זעק וקילל, אך אחרי כמה שניות הצליח לשלוט בכאב ולהרגע. מספר המכות הראשונות לא היו כאלה נוראיות, והוא צלח אותן בקלות יחסית. אבל עם כל מכה נוספת, הוא הרגיש שסף היכולת שלו מתקרב יותר ויותר. אחרי המכה התשיעית הוא הגיע לסיומו של כוחו, וביקש ממנה להפסיק. עוד מכה נחתה. אחרי שהכאב נמוג כמעה, הוא צעק אליה שוב שתפסיק, במחשבה שהיא לא שמעה בפעם הראשונה. אך זה לא היה המצב. היא שמעה, והמשיכה בשלה. הוא איים, התחנן, ניסה לשחד, בכה, ואפילו התפלל לאלוהים ולבודהה ולכל כוח בעולם, אבל ללא הועיל. היא המשיכה להצליף. הוא הרגיש את זרזיפי הדם נוזלים על גבו ולאורך רגליו. הכאב היה כה חזק שלעיתים הוא איבד את הכרתו. אם בודהה באמת הגיע להארה דרך כאב, הוא כבר היה צריך להיות מאסטר יוגי. הוא שמע אותה אומרת "טוב, זה מספיק להתחלה", ואז את הד צעדיה על אבני הרצפה העתיקות. היא משכה את השלשלאות, סובבה אותו וקשרה אותו עם גבו לעץ, הקליפה הקשה חופרת בפצעיו החדשים, שותה את דמו. לא היה זה צבע שהכתים את העץ, אלא דמם של מאות ואלפים שעברו את מה שהוא עובר כרגע. היא מתחה את השלשלאות, מביאה אותו לרמות חדשות של כאב, והחלה לדקלם:
"אני יושבת תחת עץ הבודאי. רבים ישבו פה לפני, ורבים ישבו פה אחרי. אין אני שונה מהם, ואין הם שונים ממני. ואולם, שונים אנחנו כמו הנמר מדוב הנמלים. גופי, כמו גופם, הוא הכרה ומודעות מלאה. חופשי לגמרי". אחרי שסיימה, היא הידקה את השרשראות פעם אחת נוספת, והוא זעק עד שהתעלף.
ואז, באותה פתאומיות שהכאב החל, הוא גם עבר. או ליתר דיוק, לא בדיוק עבר, אלא הפך למשהו אחר. משהו מחטא, מטהר. הוא קיבל את הכאב כחלק ממנו, כמשהו עמוק בבסיסו. הוא צף בהכרה שאיננה הכרה, חלום מעורבב במציאות. כאב ועונג הציפו אותו, כמו גלי הים, באים ונסוגים. הכרתו שבה, והוא בירך את העולם, בפגישתם המחודשת, בצעקה נוראית. הוא לא הבין היכן הוא, מעליו קנבס שחור מנוקד במליוני נקודות לבנות, וגופו נע ענה וענה עם הגלים. הוא הרגיש את ידה עוטפות אותו, והיא לחשה "אל תתנגד. המלח כואב, אני יודעת, אבל צריך לחטא את הפצעים שלך". הכאב מהמלח היה נורא, אבל כאב פתאום לא הפחיד אותו יותר. הוא בירך עליו, חבר ותיק שבא לבקר. לאחר כמה דקות, היא משכה אותו אל החוף. הוא ניסה לעמוד, אך גופו לא הקשיב לו, עייף מתלאות היום, והיא נאלצה לגרור אותו על בטנו. כשהיו עדיין בטווח הגלים, אך לא בתוך המים עצמם, היא סובבה אותו על גבו, ולחשה "אני בטוחה שלא שמת לב, אבל אתה קשה מאז ההצלפה הראשונה. הגיע הזמן לטפל בזה". היא הורידה את שמלתה, והתיישבה על איברו, משפדת את עצמה ומעבירה רטט של עונג וכאב בשניהם. היא הרימה את עצמה באיטיות מרבית עד למעלה, ושוב שיפדה את עצמה במכה אחת. בפעם השלישית שעשתה זאת, שניהם גמרו בו זמנית, והוא מילא אותה בזרעו.
לאחר מכן, ששכבו צד אל צד על החוף, מנסים לשמר את האורגזמה עוד טיפה בגופם, הוא בהה בכוכבים, ושאל - "לאן ממשיכים מפה?". היא הסתובבה להסתכל עליו. "אתה עדיין מפחד?". מופתע מהשאלה, הוא הביט פנימה, והבין שאיננו מפחד יותר. הפחד היה שם, אבל הוא היה לא יותר מהתרעה, מנורת הזהרה. הפחד לא שלט בו יותר. הוא הזיז את ראשו ימינה ושמאלה לאט לאות לא, והיא חייכה ואמרה "אז אנחנו יכולים ללכת לאן שבא לנו. את השרשראות השארנו מאחור, במקדש".
(סיפור מספר #1, DONE! 😄 – לא הכי טוב שלי, אבל ככה זה שמנסים ללדת סיפור מוקדם מדי)
