היא מעיפה לי סטירה מצלצלת. אני קופא במקום. אני לא זוכר שאי פעם קיבלתי סטירה ממישהו/מישהי, אני גם יודע בוודאות שמעולם לא סטרתי לאף אחד/אחת. סטירה זו לא עוד מכה, אלא זוהי אחת ה"נגיעות" הכי טעונות שיכולות להיות. זו לא חבטה לגוף, אלא חבטה לגוף ולנפש ומנגד, זו אולי המכה הכי משכנעת, בעלת הכי הרבה משמעות. לרגע אני רוצה לומר משהו אולי מתריס, אולי להבהיר שסטירות זה מחוץ לתחום, אני פותח את הפה, אבל סוגר, שותק. היא גוחנת מעלי, מקרבת את פניה אלי. היא בחורה יפה. היא מסננת כלפי, "עכשיו אתה שלי". אני מהנהן עם הראש והיא שוב אומרת בצעקה לוחשת, "אתה שלי, להנאתי, לשימושי האישי" ועוד לפני שאני מעכל את הסיטואציה עד הסוף, אני חוטף עוד סטירה חזקה בפנים.
אני מרגיש את העוצמה הנובעת מתוכה ואת תחושת הכניעה שממלאת אותי. כשהיא פוקדת עלי להתפשט, אני ממהר להסיר מעצמי את הבגדים, לא מתמהמה אפילו לא לרגע קטן. היא מסתובבת סביבי, בוחנת אותי ופולטת "שמן מגעיל ודוחה". אני מתכווץ ומתבייש. עד לפני שלושה חודשים לא רק שהייתי בסדר, אלא גם בכיוון הנכון. אבל החגים וגם העצלות הטבעית שבתוכי החזירו אותי לסגנון החיים הישן, לאכילת האוכל המשמין, לרביצה חסרת תכלית מול הטלוויזיה והמחשב ולזניחת חדר הכושר.
היא צובטת ונוגעת בי וגם מלטפת את הזין. על הבאת פניה אני מזהה איזו שביעות רצון. לפחות משהו אחד טוב בי. יש לי זין גדול. "נצטרך לשפר ולשפץ אותך" היא אומרת וממלאת אותי בתקווה. "תישען על הכיסא" היא פוקדת עלי ומזווית העין אני מבחין בשוט הזנבות שמופיע בידיה. אני נשען לפנים, מרפה מחכה, שומע אותה נוקשת על העקבים מסביב. אני מפחד להסתובב, להסתכל. "אני הולכת קצת להצליף בך" היא מודיעה לי כבדרך אגב ומלטפת את אחורי עם השוט ולאחר כך אני מתחיל להרגיש אותו נוחת על אחורי.
הכאב לא מופיע מיד, אלא רק אחרי כמה דקות, הוא הולך ומתחזק ומהרגע שאני מודע לו, הוא ממלא אותי לגמרי. אני לא יכול להגיד שאני לא נהנה. יש משהו מזכך בכאב הזה, הוא גם מערפל וגם מחדד את המחשבה. אני לא לא נהנה. זה לא שהוא מסב לי עונג, אבל אני קצת מבין אותו ויותר מזה, אני גם מרגיש את הנכונות שבתוכי לקבל את הכאב הזה. היא מחליפה את השוט במקל דק וגמיש שגורם לי לרעוד לשמע הוויש ומזעזע אותי כאשר הוא נוגע בי.
כשהיא עוצרת לגמרי ומושכת עלי לעמוד על ארבע מולה, אני לא מרגיש שום דבר, רק רצון עז לרצות אותה. זה משונה, הרי בסה"כ עברו אולי עשרים דקות מהסטירה הראשונה ועד עכשיו, אבל התהליך היה מהיר. מהמקום של גבר שמחפש סיפוק הפכתי להיות ... עבד, כן, עבד כנוע שרוצה לרצות את גבירתו. הנכונות הזאת מלאה אותי לגמרי אולי בגלל הכאב, אבל אולי גם בגלל העובדה שנתתי לה מראש ולאורך כל הדרך את הזכות לעשות בי כרצונה.
היא כורעת מאחורי, משחקת לי קצת בביצים ובזין ואז קושרת סביבם חוט, מהדקת ומורה לי להיעמד על ארבע ולהתחיל ללכת בחדר. מוזר, אני נהנה מזה, מהעובדה שאני ערום ומוצלף ומושפל, מהאופן שבו היא מושכת בחבל ועוצרת אותי, מהאופן בו היא ממשיכה להוליך אותי, מהכינוי כלב, מלהרגיש כלב.
כשהיא מתיישבת על הכיסא ומורה לי ללקק את רגליה אני מתנפל עליהן בשימחה, עושה זאת בחשק רב ונותן את כל כולי, אצבע אצבע, כף רגל, תחתית הרגל, עובר לפי הוראה לרגל השנייה. אחר כך היא מגביהה אותי, מושכת אותי לעלות עם הלשון במעלה הרגליים החטובות שלה וכשאני בין רגליה, מלקק אותה תחילה במפשעות ואחר כך ממש ממש בכוס המלכותי שלה, היא גומרת ואני חש מאושר כפי שמזמן לא הרגשתי.
אני חושב שקוראים לזה התמסרות.