בדרך כלל כשאנשים מפה כותבים לי הם אומרים לי משהו על כמה שזה מרשים שאני בסדר עכשיו ושהצלחתי להתגבר על כל מיני דברים קשים שקרו. יש ימים שזה תופס אותי במצב רוח סביר ואני מסכימה וטופחת לעצמי על השכם. ויש ימים (כמו היום) שאני מרגישה הכי מתחזה.
לפעמים אין לי כוח יותר בכלל. יש ימים שהם לופ אינסופי של מחשבות נוראיות, של "אני רוצה למות". לפעמים כל הגוף שלי רועד מהעוצמה של זה, כאילו הכאב יתפוצץ לי בכל רגע מבית החזה. אני אפילו לא מרשה לעצמי לפנטז על רגעים שיהיה טוב יותר, כי כשאני בתוך זה, יש תחושה כאילו חזרתי הביתה, למקומי הראוי. זה המקום שאני תמיד מגיעה אליו, לא משנה כמה אני מתקדמת ומתפתחת וכמה שנים עוברות. וזה עדיין מרגיש כמו המקום הכי "אמיתי", כי אין משהו אמיתי יותר מהתחושות הפיזיות האלה, מההרגשה שכל התאים בגוף שלי צורחים שנמאס להם, שאי אפשר יותר להתקיים. האושר אף פעם לא כזה טהור; הוא תמיד מלווה בפחד שזה ייגמר בכל רגע, וזה תמיד נגמר. בסופו של דבר הוא אף פעם לא מחזיק לאורך זמן, ואני יודעת שככה זה, שאושר אמור להיות רגעי - אבל מתי כבר יהיה בסדר לתקופה? האם מתישהו השד הזה בתוכי ירפה ממני או שנגזר עליי לנצח להיאבק איתו בתוך הראש שלי בלי שמישהו יוכל לעזור או להקל עליי?
אין לי עם מי לדבר באמת. זה עצוב, כי יש לי בן זוג ומשפחה וחברים שאוהבים אותי, אבל הדברים האלה קשים מדי בשבילם. הם יודעים להגיב רק בהלם או בכעס או בתסכול. אני יודעת שממש מטופש לבקש עזרה באתר שבו אנשים מחפשים בעיקר זיונים וסשנים, אבל אולי רק פה יש מישהי שתבין אותי? אולי תכתבו לי משהו בתגובות שיגרום לי להרגיש טיפה פחות נורא ברגע הזה? לא הצעה להיפגש, לא ניסיון לשכב איתי, רק כמה מילים טובות ונטולות שיפוט וכעס? כי בחיים אין את זה, אולי רק בטיפול פסיכולוגי. ולמי יש כסף לטיפול אחרי כל השנה הזאת?
