קיצור תולדות הטראומה שלי

בדרך כלל כשאנשים מפה כותבים לי הם אומרים לי משהו על כמה שזה מרשים שאני בסדר עכשיו ושהצלחתי להתגבר על כל מיני דברים קשים שקרו. יש ימים שזה תופס אותי במצב רוח סביר ואני מסכימה וטופחת לעצמי על השכם. ויש ימים (כמו היום) שאני מרגישה הכי מתחזה.

לפעמים אין לי כוח יותר בכלל. יש ימים שהם לופ אינסופי של מחשבות נוראיות, של "אני רוצה למות". לפעמים כל הגוף שלי רועד מהעוצמה של זה, כאילו הכאב יתפוצץ לי בכל רגע מבית החזה. אני אפילו לא מרשה לעצמי לפנטז על רגעים שיהיה טוב יותר, כי כשאני בתוך זה, יש תחושה כאילו חזרתי הביתה, למקומי הראוי. זה המקום שאני תמיד מגיעה אליו, לא משנה כמה אני מתקדמת ומתפתחת וכמה שנים עוברות. וזה עדיין מרגיש כמו המקום הכי "אמיתי", כי אין משהו אמיתי יותר מהתחושות הפיזיות האלה, מההרגשה שכל התאים בגוף שלי צורחים שנמאס להם, שאי אפשר יותר להתקיים. האושר אף פעם לא כזה טהור; הוא תמיד מלווה בפחד שזה ייגמר בכל רגע, וזה תמיד נגמר. בסופו של דבר הוא אף פעם לא מחזיק לאורך זמן, ואני יודעת שככה זה, שאושר אמור להיות רגעי - אבל מתי כבר יהיה בסדר לתקופה? האם מתישהו השד הזה בתוכי ירפה ממני או שנגזר עליי לנצח להיאבק איתו בתוך הראש שלי בלי שמישהו יוכל לעזור או להקל עליי?

אין לי עם מי לדבר באמת. זה עצוב, כי יש לי בן זוג ומשפחה וחברים שאוהבים אותי, אבל הדברים האלה קשים מדי בשבילם. הם יודעים להגיב רק בהלם או בכעס או בתסכול. אני יודעת שממש מטופש לבקש עזרה באתר שבו אנשים מחפשים בעיקר זיונים וסשנים, אבל אולי רק פה יש מישהי שתבין אותי? אולי תכתבו לי משהו בתגובות שיגרום לי להרגיש טיפה פחות נורא ברגע הזה? לא הצעה להיפגש, לא ניסיון לשכב איתי, רק כמה מילים טובות ונטולות שיפוט וכעס? כי בחיים אין את זה, אולי רק בטיפול פסיכולוגי. ולמי יש כסף לטיפול אחרי כל השנה הזאת?

לפני שבועיים בערך עברתי תאונת דרכים קשה - הרכב שלי החליק על כביש מקורצף, התנגש בבטונדה והתהפך על הגג באמצע כביש מהיר. עוד לפני שהשוטר עזר לי לצאת דרך השמשה, ראיתי שהתכנסו על הכביש עשרות אנשים, ושחלקם צרחו ונבהלו שנהרגתי. קשה להאשים אותם. כשהסתכלתי על הרכב לפני שפינו אותי באמבולנס, לרגע, באמת חשבתי שבעצם נהרגתי. נראה ממש תמוה שמישהו היה בתוך הרכב הזה ויצא ממנו חי - כל החלק הקדמי שלו היה מרוסק, במיוחד הצד של הנהג, ואני יצאתי משם עם חבלות ושריטות ולא יותר מזה.

בואו נעזוב רגע את האירוניה בזה שמישהי שמתמודדת עם אובדנות כבר עשור יצאה בלי פציעות משמעותיות מתאונה שהייתה אמורה להרוג אותה, ובואו נדבר על השעמום. ישבתי שבועיים בבית, חבולה וכאובה, מרותקת לספה, לא יכולה אפילו לכופף את הבטן או להרים את הידיים בלי שיכאב לי, אז התחלתי לקרוא. כבר שנים שבתקופות היותר חרמניות שלי, ובמיוחד בתקופות חרמניות שאין לי בהן אאוטלט יעיל לחרמנות, אני יושבת וקוראת ספרי זימה בדסמיים. ממש בהתחלה (כשלא היו אופציות אחרות חוץ מחמישים גוונים הוונילי למשעי) זה היה סיפורה של או, ובהמשך גיליתי את הספרים המקסימים של מולי ות'רפילד (Carrie's Story ו-Safe Word, שהם ספרי הפורנו היחידים שמצאתי בהם אזכורים לבלשנות מודרנית, אז ברור שהתאהבתי). כשאני מוצאת ספר כזה שבאמת תופס אותי, שיש בו מספיק פרטים, מספיק התעללות גרפית, וגם קול נשי מעניין, אני טורפת אותו כמה פעמים ברצף, הולכת לאיבוד בתוכו. ואז כשנגמר וכבר נהיה משעמם, אני כותבת לעצמי.

במחשב שלי יש קובץ שנקרא "פורנו טראומות", והוא מכיל בדיוק את מה שאתם חושבים. הטראומות שלי, בתיאורים גרפיים וזימתיים, כמו בספר פורנוגרפי. קשה לי להסביר למה אני כותבת את החוויות שלי ככה, ועוד יותר קשה לי להסביר למה אני קוראת אותן שוב ושוב, כמעט באובססיביות. האיש שאחראי לרוב ההתעללות שעברתי כנראה היה שמח מאוד לשמוע - לא רק שעבר יותר מעשור והוא עדיין מעסיק את המחשבות שלי, הוא גם תמיד רצה שאכתוב לו תיאורים זימתיים של הדברים שהוא עשה לי, למזכרת, ואני תמיד דחיינתי את זה. אולי חיכיתי להשראה המתאימה.

בזמן שהייתי מרותקת לספה אחרי התאונה, גיליתי את אלי סנדרס (Ellie Sanders), סופרת בוקטוק יחסית מוכרת. היא העלתה סרטון עם אזהרות הטריגר לאחד מהספרים שלה, והיו שם שלושה עמודים שלמים של אזהרות טריגר, וביניהן אונס, אונס קבוצתי, עינויים קשים, רצח, קניבליזם, באמת מה לא. (במאמר מוסגר, למעוניינות, הספר נקרא Deviant - אבל באמת, אל תקראו אותו אם אתן לא אוהבות את הדברים הכי הארדקור והכי נוראיים שיש. הוא באמת מצלק.) עצוב לומר שנדלקתי מייד - רוב הספרים האלה ממש עדינים מדי בשבילי. קראתי את הספר בשקיקה תוך פחות מיום אחד, והוא הראשון שלא אכזב אותי בכלל. והוא גם גרם לי לרצות לכתוב בעצמי, המון.

יומיים לאחר מכן, כבר סיימתי עוד באץ' של כתיבה - הפעם, על הלילה שבו האדון המתעלל שלי הכריח אותי להישאר לילה שלם (בין שמונה לעשר שעות) עם פלאג אנאלי עצום, גדול יותר מאגרוף, ועינה אותי תוך כדי, ברמה כזאת שמתישהו התעלפתי מרוב כאב, והוא השאיר אותי מוטלת עירומה ומחוסרת הכרה על הרצפה עד שהתעוררתי. זה קטע שהתחלתי לכתוב כבר מזמן, ותמיד השתפנתי, תמיד עצרתי ברגע שהפלאג נכנס. ורק אחרי שקראתי את Deviant של אלי סנדרס, אחרי שקראתי ספר שלם שכולו עינויים, הרגשתי מוכנה לכתוב עליו.

מאז כבר קראתי את הקטע הזה שכתבתי לא מעט פעמים. ניסיתי לקרוא אותו כאילו באובייקטיביות, כאילו אין לי תמונות מנטליות בראש של מה שקרה, רק את התיאורים של המעשים, ולהשוות אותם למעשים שקראתי עליהם בספר. במקרה שלי אין רצח, כמובן, וגם אין חטיפה ושהייה ארוכה בצינוק - אבל חוץ מזה שהאירועים קרו בדירה בתל אביב ולא במרתף עינויים חשוך באנגליה, יש הרבה קווי דמיון. אולי הדבר שהכי דומה, והדבר שהכי הכה בי, הוא התיאורים של התחושות - איך זה מרגיש כשמענים אותך לאורך זמן, איך זה מרגיש לסבול כאב פיזי ממושך וקיצוני יחד עם השפלה מנטלית קשה, ולדעת שזה עוד יכול להחמיר פי אלף, בדרכים שלא תיארת לעצמך בכלל, שתמיד מצליחות להפתיע אותך. איך זה מרגיש שהמענה שלך מספיק סדיסט שהוא לא מרשה לך לברוח לדיסוציאציה או להתנתק, ואפילו מעניש אותך על הניסיון. איך זה מרגיש כשהוא מצליח לשבור אותך מנטלית, ואת צריכה להתבוסס עם עצמך ולהתמודד עם הידיעה שהוא הצליח לעשות זאת עד סוף ימייך.

זה לא שלא ידעתי עד כמה הדברים שעברתי היו מחרידים. רוב האנשים שסיפרתי להם יחסית בפרוטרוט מה הלך שם הזדעזעו ברמה שלא ידעו איך להגיב. אפילו הפסיכולוגית שלי בכתה פעם אחת, והיא מתמחה בתקיפות מיניות. גם כשלא נכנסתי לפרטי פרטים, גם כשנשארתי עם הסיפורים הקלים יחסית - כן, הפוסט ההוא על שלושת האונסים שעברתי היה קל יחסית - תמיד קיבלתי המון תגובות משתאות על כמה שהדבר שעברתי היה נורא ומזעזע. אבל בשבילי, כמישהי שחיה עם הזיכרונות האלה בתוכה כבר יותר מעשור, זה מרגיש קצת אחרת. לפעמים אני צריכה לקבל תזכורת לזה שהדברים האלה באמת *קרו*, שהם לא סתם סיפור שנמצא לי בראש כבר המון זמן, כמו ספר זימתי.

אני נזכרת פתאום בריצ'רד גאד, היוצר של בייבי ריינדיר - לפני כמה חודשים כתבתי טיוטה לבלוג הזה שבה השתאיתי מהפגיעה העצמית המפוארת שהוא עסק בה כשהוא יצר את הסדרה הזאת. לא רק לנבור שוב ושוב בטראומות שלך, לכתוב עליהן, להתעמק בהן, גם ללהק בן אדם שישחק את האנס שלך, לשחזר על סט צילומים את ההתעללות שעברת, ואחר כך גם לקבל מהקהל את קשת התגובות המלאה, החל ב"איזה גיבור אמיץ" וכלה ב"אתה אשם בכל מה שקרה לך". בזמנו לא הצלחתי להבין אותו, איך הוא היה מסוגל, ומה יצא לו מזה, אבל היום, אחרי שכתבתי עוד על חוויות העינויים שלי, אני מבינה אותו יותר. אולי לא החלק של החשיפה - בחיים לא הייתי מעלה לפה את התכנים האלה, ובטח שלא הייתי מוותרת על האנונימיות שלי. אבל ההתבוססות עצמה, הבחינה מחדש של הטראומה, הרצון הבלתי פוסק לשאול שאלות ולהבין מה קרה שם - אני חושבת שהחלק הזה לא ייעלם לעולם. כי בסופו של דבר, הנפש שלי חייבת להנמיך קצת את החוויות האלה, לשכוח מדי פעם כמה הן היו נוראיות, רק כדי שאני אוכל להמשיך לתפקד כבן אדם בעולם. אבל אסור לי לשכוח שעברתי עינויים. אסור לי לשכוח שפירקו אותי מכות ושכמעט הרגו אותי, שהשאירו אותי מעולפת על הרצפה מכאבים והלכו, לא סתם כי זה הדבר הכי מעניין בי, אלא כי זה חלק בלתי נפרד ממי שאני. כי בימים האלה שאני קמה בראש מעורפל, שאני לא באמת יודעת להגיד מי אני ומה אני עושה בעולם הזה, שאני לא מצליחה לעשות שום דבר חוץ מלחשוב שוב ושוב בלופים, "אני רוצה למות, אני רוצה למות, אני רוצה למות", אני חייבת לזכור שלא נולדתי ככה. אני לא סתם דפוקה, אני קורבן עינויים. אם כולם היו יודעים, אם זה לא היה נתפס כדבר להתבייש בו, בטח היו רוצים לעזור לי יותר. בטח היו שופטים אותי פחות. בטח מישהו היה מבין שכל יום שאני נשארת בחיים בעולם הזה הוא הישג מטורף. אז לפחות יש לי את זה - אומנם שברו אותי, אבל איכשהו, אני עדיין פה. עדיין חיה. אפילו אחרי שהרכב שלי התהפך על איילון. מי היה מאמין.



(סתם מסקרנות, יש פה א.נשים שהיו רוצים לקרוא את פורנו הטראומות שלי? יש פה א.נשים כמוני שמסוגלים לקרוא דברים כמו Deviant בלי להקיא ולבכות? אשמח לשמוע מכם.ן ועל החוויות שלכם.ן)

אם יש משהו שרציתי רוב החיים, הוא שיראו אותי, ואם יש משהו שהפחיד אותי רוב החיים, הוא היה להיות לבד. אני חושבת שהרבה מההחלטות שלי (והטעויות הגדולות שלי) נבעו משילוב של הרצון הזה והפחד הזה, שרק יראו אותי ורק שלא אהיה לבד. מצד שני - תמיד אהבתי סתירות - אני טובה מאוד בלהיות לבד. כילדה שאח שלה היה מבוגר ממנה ב-12 שנה, שלא ממש היו לה חברים, שהייתה הרוסייה היחידה ביישוב, לא הייתה לי הרבה ברירה ב-14 השנים הראשונות בחיי בערך. ביליתי המון שעות לבד, והתרגלתי להיות לבד, ולמדתי גם לבדר את עצמי. יש לי כל כך הרבה תחביבים, וכמעט את כולם אפשר לעשות רק לבד, ואנשים נוספים רק הורסים. מצד אחד אני נורא מפחדת להיות לבד, ומצד שני אני הכי רגועה כשאני לבד - כשאני unobserved.

ויש לזה הסבר לא מסובך במיוחד. הדבר שאני באמת מתאווה לו הוא לא סתם נוכחות של אנשים אחרים בקרבתי, הוא קרבה אותנטית כלשהי שלא דורשת שום פרפורמנס. הוא היכולת להביע רגשות בצורה לא מפולטרת (בגבול הסביר) מול אדם אחר, אולי גם לא להיראות בשיאי ולא להישמע הכי חכמה וסגורה על עצמי בכל דבר שיוצא לי מהפה, אבל עדיין להרגיש שאוהבים אותי ללא תנאי. ללא ספק, יש אנשים מסביבי שעבורם אני מספקת את הצורך הזה. למשל, אתמול, כשיצאתי לטיול עם הכלבות ועם בן זוגי (שחולה כבר שבוע בדלקת גרון), הוא השתעל נורא ברעש ובפה פתוח. בן זוגי כמעט חירש, אז אמרתי לו שאולי יכסה את הפה כי הוא לא שם לב כמה רעש הוא עושה - והוא ענה לי, "לא נורא, אין פה אנשים". אמירה קצת מצחיקה, לא? מה, אני לא אנשים? אני לא חוטפת כאב ראש מהרעש או נגעלת מהרוק שמתעופף לך מהפה? למזלו של בן זוגי, התשובה מבחינתו היא לא - הוא מרגיש שהקשר בינינו אותנטי כל כך ונטול פרפורמנס כל כך, שאני אפילו לא נחשבת "אנשים" בעיניו. אני כמעט חלק ממנו, כמו שתינוק לא לגמרי מפריד בין עצמו לבין אימא שלו.

אבל לי עדיין קשה להרגיש ככה מול אחרים, כולל את בן זוגי, כולל את החברים הכי טובים, כולל אפילו את אימא. אני לא זוכרת מתי בחיי באמת כיביתי את הפרפורמנס, ואני גם לא בטוחה שיש מישהו בחיי שיוכל לעמוד בזה ולהישאר לידי. ולראשונה, לקראת גיל 30, אני מרגישה שהדברים שאני רוצה והדברים שאני מפחדת מהם משתנים ומתחלפים. פחות בא לי שיראו אותי, ויותר בא לי להיות unobserved. בא לי להתקיים כמו שאני בלי להיות חייבת שום דבר לאף אחד. בא לי לנתק את החלק מהמוח שלי שעובד כל הזמן על הפרפורמנס, בצורה שלא משאירה לי המון אנרגיה נפשית לדברים אחרים לפעמים. בא לי להיות אי. ואני כבר לא מפחדת להיות לבד כמו שאני מפחדת להרגיש בודדה ליד אנשים אחרים.

כמו כן, יש מצב שכל השנים האלה בכלל טעיתי ואני בעצם לסבית וגם כל עניין המשיכה לגברים היה בעיקר פרפורמטיבי. אופסי?

ב-2013 נאנסתי שלוש פעמים, פעם אחת במרץ ופעמיים נוספות ביוני-יולי. לקח לי כמעט עשור לעכל שאכן נאנסתי שלוש פעמים, ולהפסיק להמציא תירוצים לאנסים שלי, מתוך פחד שאחרים ישמעו מה קרה וימציאו את התירוצים האלה בעצמם. מדהים כמה אנחנו מוכנות לפגוע בעצמנו כדי להגן על עצמנו מפני פגיעה מחודשת של אחרים, כאילו כל פגיעה נוספת מבחוץ עלולה להיות הקש שישבור את גב הגמל.
(וזו ההזדמנות שלי להגיד, לפני הפוסט הארוך, החושפני והציורי הזה, שאם אתם קוראים במטרה להגיב לי שלא באמת עברתי אונס, שהייתי צריכה לדעת לאן אני נכנסת, שככה זה בבדסמ, או כל שטות אווילית אחרת שתפגין את הסוציופתיה חסרת המודעות שלכם, אני פשוט אמחק את התגובה ואזהיר את כל חברותיי להתרחק מהפרופיל שלכם כמו מאש. תיהנו) 

האונס הראשון קרה עם אחד החבר'ה מהמכללה, ומי שמכיר את הנפשות הפועלות לא יופתע לשמוע שהוא התחיל כאקט בהסכמה. הייתי בת 18, הוא היה הגבר השלישי ששכבתי איתו, וגם הגבר הכי טיפש שפגשתי בחיי, כולל בעשר השנים שחלפו מאז (וברור לי שהרבה מכן מבינות מיד במי מדובר, אבל אל תכתבו בתגובות בחייאת, הם עוד יתבעו אותי ואין לי כסף לתת להם). "המכללה" כפי שהיא נקראת היום עוד לא הייתה קיימת ותוקם אולי שלושה חודשים לאחר מכן (איזה טיימינג יש לי, אה?), אז היינו בבית של אימא שלו, בלי גברים נוספים שיכלו להשתחל לחדר ללא הסכמתי. מתישהו, אחרי שעה וחצי של זיונים (וניליים לחלוטין, אגב, למעט כמה ספאנקים פה ושם), הטמבל החליט לעבור לאנאלי, בלי שום הכנה, בלי שום תקשורת, ובשיא המהירות והכוח. אני עוד הייתי בתולת אנאלי, וצרחתי את נשמתי, "לא, לא, לא, לא, לא!" באופן שלא משתמע לשני פנים. הוא הפסיק ויצא, אבל כעבור פחות משתי דקות, הוא ניסה שוב. אני חושבת שהוא ניסה בערך ארבע פעמים, ובכל אחת מהן צרחתי "לא!" ואפילו ניסיתי להדוף אותו ממני בכוח. אבל מי שמכירה את איש המערות המדובר, המגודל והשרירי, יודעת שלא היה לי סיכוי להוריד אותו ממני בכוח ברגע שהוא החליט שזה מה שהוא רוצה, ושה"לא" שלי לא קריטי. בפעם הרביעית או החמישית, במקום לצאת כשצרחתי "לא", הוא אמר "לאט, לאט", ופשוט המשיך, למרות אנחות הסבל שלי שנשמעו לא מעט כמו בכי. המשכתי להגיד, "לא, לא", כבר בקול חלוש וחסר התלהבות - אני חושבת שהבנתי באותו רגע, כמו הרבה נשים לפניי ואחריי, שעדיף פשוט להירגע ולנסות ליהנות מזה. עד סוף הלילה, שנמשך עוד שעות רבות, כבר העדפתי אנאלי על פני וגינלי מרוב שהייתי תשושה. לא זכור לי שיצאתי משם בעננה של טראומה וזעזוע, או שחשבתי שנאנסתי, ובטח שלא סיפרתי לאף אחד שאמרתי "לא". אולי צחקקתי עם חברה שעברתי "מעשה סדום" (כנראה כי כבר ידעתי שלפי החוק, אונס אנאלי לא מוגדר כאונס), אבל היא לא הבינה מזה שהתנגדתי או ששללתי הסכמה. אמרתי לעצמי שהבחור טיפש כל כך שהוא לא באמת יכול לשאת באחריות על מה שהוא עשה, או אפילו להבין שהתנגדתי - זה יהיה כמו לדרוש אחריות מתינוק או מגור כלבים, אמרתי לעצמי. אבל כשנתקלתי בו במועדון חודשים לאחר מכן, הוא ראה אותי, הצביע עליי ואמר לחבר שלו, "אנסתי אותה בטעות פעם". כמה חבל שתירצתי תירוצים בשביל מישהו שאפילו לא טרח להכחיש בעצמו שהוא אנס אותי.

האונס השני כבר היה עם הגבר שהתאהבתי בו קשות, שניצל את ההתאהבות שלי כדי להפוך אותי ל"שפחה" שלו, בלי שבאמת ידעתי במה זה יהיה כרוך (הסיפור המלא כמה פוסטים אחורה). אני חושבת שמה שמדהים באונס הזה ספציפית, שאולי היה המובהק וה"אונסי" ביותר מבין השלושה, הוא שהוא היה מוקף כל כך בטראומות קשות ומחרידות מכל הכיוונים - דברים איומים שנעשו לי ללא הסכמתי באותו יום, לפני האונס ואחריו - שלקח לי הכי הרבה זמן לקלוט ולעכל עד כמה הוא היה טראומטי, ושאכן מדובר באונס. רק בטיפול בשבוע שעבר, אחרי שכל סיפור המכללה העיר את כל השדים הישנים, תיארתי למטפלת מה היה שם ונפל לי האסימון. מתישהו אחר הצהריים, אחרי שכבר צולקתי באופן יסודי ובעיקר בהיתי קדימה בדיסוציאציה, הוא החליט שהגיע הזמן שהוא יזיין אותי בפעם הראשונה. שוב, בהתחלה לא התנגדתי, והפעם גם לא הייתה לי בעיה להסכים לאנאלי. אבל בזמן שהוא היה בפנים, הוא החליט גם להחדיר צעצוע לאיבר המין שלי. בשלב זה כבר פחדתי ממנו עמוקות, וידעתי איזה עונש אכזרי מצפה לי על כל דבר קטן שאעשה שלא יהיה לרוחו, אבל כשראיתי את הצעצוע עומד להיכנס אליי (החדירה הכפולה הראשונה שלי, אולי מיותר לציין), צרחתי באופן אינסטינקטיבי ובלתי נשלט - "לא, לא, לא, לא, לא, לא!" הוא חייך אליי, אמר "את לא אומרת לי לא", בקול נוקשה ומעט לעגני (כאילו עצם הרעיון היה מגוחך), והחדיר אליי את הצעצוע בזמן שלא הפסקתי לצרוח, להשתולל ולהתנגד - עד שהוא סטר לי, כיסה לי את הפה ואיים עליי בכאבים חמורים יותר אם לא אסתום. אז סתמתי.
אם אתם תתי אדם חסרי לב, חמלה ונשמה, אתם רצים עכשיו לתגובות כדי להגיב "אבל זה סשן בדסמי!!!!! היית צריכה להשתמש במילת ביטחון!!!" תנוח דעתכם, סוציופתים חביבים שכמוכם, כי הייתי בת 18, חסרת ניסיון בבדסמ מכל סוג, ולא ידעתי שמילת ביטחון היא אופציה. השולט המהולל שלי אפילו טרח להגיד לי, כתחליף לשיחת גבולות, שאני יכולה להגיד "לא" מתי שבא לי, והוא יחליט - מתוקף תפקידו כשולט נבון שמבין אותי טוב יותר ממה שאני מבינה את עצמי - האם אני מסוגלת לעמוד במתיחת הגבולות או לא. שיהיה ברור - הוא תמיד בחר באופציה הראשונה, וה"לא" שלי מעולם לא היה רלוונטי.
ראוי לציין גם שכפרס על כך שסתמתי את הפה והפסקתי להתנגד, אהובי היקר הביא ויברטור ונתן לי להשתמש בו במהלך האונס כדי להקל על הכאב, ואפילו גמרתי בסוף. אני די בטוחה שהמטרה, יותר מכל דבר אחר, הייתה לגרום לי לגמור כדי שלא אוכל להגיד לעצמי שזה היה אונס. מי גומרת כשאונסים אותה? איזה מין זונה בבלית? אבל ממרום גילי וניסיוני, אני יכולה להגיד ש(במיוחד) אם את בחורה בת 18, עם ניסיון מיני מינימלי ואפילו מינימלי יותר באורגזמות, ומצמידים לך מג'יק וונד לדגדגן, את לא אחראית על התגובה האוטומטית של הגוף שלך לגירוי הזה. והאורגזמה שלי, נעימה ככל שהייתה, לא מבטלת את העובדה שצרחתי "לא" ועדיין הוחדר אליי חפץ בניגוד לרצוני. אורגזמה היא אף פעם לא הסכמה רטרואקטיבית, לא משנה עד כמה האנס שלי קיווה שאחשוב כך - ועד כמה זה הצליח לו, כמעט במשך עשר שנים, עד שהצלחתי להפסיק להאשים את עצמי.

האונס השלישי היה אולי המעורפל והאפור ביותר, אבל אירונית, הוא היה הראשון שהצלחתי לתייג בראש שלי כ"אונס". אולי כי הסיטואציה הייתה כל כך ביזארית ומזעזעת בשבילי - ה"אדון" שלי ראה לנכון להזמין חבר בן 50 ולתת לו לזיין אותי (שוב, אנאלית - נחמד שזה מוטיב חוזר), ללא הסכמתי המפורשת, וגם טרח להגיד לי באמצע האקט שהוא שילם לו 600 שקל על התענוג ולשאול אותי "איך זה מרגיש שזין של לקוח בתחת שלי". החלק האחרון הכה בי הכי חזק, כי הגוף שלי כבר היה מיומן בדיסוציאציות, וכמעט לא הרגשתי שום כאב פיזי מהאקט עצמו, רק ערפול ולחץ לא נעים - אז כנראה היה צריך להעלות הילוך בהתעללות המנטלית. 
על המקרה הזה היו לי הכי הרבה תירוצים. זה קטע בדסמי, לא, להשכיר את השפחה שלך לאדונים אחרים? זה לא היה ב"Story of O" או משהו? בניגוד למקרים הקודמים, זה ממש לא התחיל כאקט בהסכמה עם מישהו שהייתי מעוניינת בו, אז לא יכולתי פשוט לקום וללכת, אפילו לברוח מהדירה? לא ידעתי מראש מה יקרה, מהרגע שהוא אמר שהוא הזמין חבר ושאני צריכה להתלבש יפה ולהתאפר? הוא אפילו שאל אותי אם אני רוצה, הזכרתי לעצמי - אותו גבר בן 50 שבשלב זה כבר הספיק לדחוף אליי אצבעות יבשות ולהצליף בי עד זוב דם - ויכולתי להגיד "לא", לא? בעצם, אני מזכירה לעצמי, הספקתי ללחוש "לא", ממש חלש, אבל שנייה לאחר מכן שמעתי את קולו של האדון הרחום והנפלא שלי צורח, "תעני לו ב'כן, אדון'!" וזה אכן מה שעניתי. באמת פחדתי כל כך, באמת הייתי חלשה כל כך, שלא יכולתי להמרות את פיו, בידיעה שגבר בן 50 שאני לא מכירה עומד לאנוס אותי אנאלית?
 
התשובה היא כן, שבאמת פחדתי עד כדי כך. הדבר שצריך להבין כאן, שקריטי להבין בכל מקרה של אונס במסגרת בדסמית, הוא שהאונס הוא רק קצה הקרחון, וכשאת מתעסקת עם סדיסטים אמיתיים, כאלה שבאמת רואים בך רק צעצוע, שק אגרוף ובובה להתעלל בה - יש דברים גרועים הרבה יותר מזין שנכנס אלייך בניגוד לרצונך. יש כוויות, יש חשמל, יש הפרשות, יש אלימות קשה, כאב מתמשך והשפלה לא אנושית - ויותר מכול, יש את ההתעללות המנטלית, החלק בתוכך שמשתכנע שבאמת אין לך שום ערך, ובאמת לא משנה מה יקרה לך ומה יעשו לך. החלק שעדיף לו להתנתק, לשתוק ולהפסיק להתנגד, כי מניסיון עבר, כל תגובה אחרת של פחד, של כאב ושל התנגדות רק תלהיב אותו יותר, רק תגרום לו להכאיב לך ולהתעלל בך יותר, רק תוביל לדברים ביזאריים ומחרידים יותר. עדיף להיות "נשלטת טובה", הביטוי המחריד הזה שרודף את קהילת הבדסמ, עדיף "להתמסר", עדיף להיכנס ל"ספייס" - כל המילים האלה שאומרים לנו כדי לרכך אותנו, כדי שלא ננסה אפילו לומר לא. אבל אני סיימתי להמציא תירוצים בשביל האנסים שלי ובשביל שאר הקהילה, להכחיש לעצמי את האונסים שעברתי כי אולי מישהו בדסמי ייעלב, כי אלה הדברים שהוא עושה בהסכמה וחס וחלילה שמישהו יעז לקרוא לזה אונס. אולי חלקכם באמת התחרמנתם קצת כשקראתם את תיאורי האונס שלי, אולי נזכרתם בסשן שעשיתם בהסכמה, אולי חשבתם לעצמכם, "טוב, אולי היא פשוט לא בדסמית, היא בטח סתם ניסתה לרצות את מי שהיא התאהבה בו". ומה שעצוב הוא שאני בדסמית מאוד. מה שעצוב הוא שאותנו הכי קל לאנוס, את הבחורות שבאמת אוהבות שמכאיבים להן, ששולטים בהן, שכופים עליהן - כי לנו הכי קשה להודות בזה כשמשהו באמת נעשה ללא הסכמתנו. אותנו הכי קל להושיב לשיחה אחרי האונס ולייפות את הסיטואציה, לעשות לנו גזלייטינג ולקרוא לזה "אפטרקר". אבל האנשים שעושים לנו את זה הם לא שולטים, לא בדסמים, לא אנשים שעוסקים באהבה חופשית ומשוחררת. הם פשוט אנסים שמצאו דרך קלה ומעניינת יותר לאנוס. הם אנסים שרוצים לשבור אותנו גם פיזית וגם מנטלית, שרוצים לראות את האימה בעיניים שלנו כשאנחנו מבינות שהלכנו צעד אחד רחוק מדי, שמתענגים על רגעי העונג הבלתי נשלט שאנחנו חוות תוך כדי האונס וההתעללות, כי מה לעשות, אנחנו באמת בדסמיות - ושמזכירים לנו את הרגעים האלה אם אנחנו מעזות לצייץ שאמרנו "לא".

אסכם ואגיד שהסכמה היא באמת לא דבר מורכב כל כך. אם לא קבעתם באופן מפורש ש"לא" זה לא באמת "לא", שעוצרים רק אם משתמשים במילת ביטחון - "לא" זה תמיד "לא". לא משנה אם הוא איש מערות טיפש, לא משנה אם את מאוהבת בו וכבר נתת לו להתעלל בך קשות, לא משנה אם הכריחו אותך באיומים לומר "כן". מעבר לכך, תפסיקו להיתמם ולהעמיד פנים שהכול "אפור" כל כך. זה אפור רק כי אתם מרשים לזה להיות אפור. כשולטים, שום דבר לא מונע מכם לעצור רגע את הסשן, לוודא ולבדוק שהכול בסדר, להציע פתחי מילוט ולהבהיר שהכול בסדר ושאפשר להפסיק, להציב גבולות ולהמשיך אחר כך. אם זה "הורס לכם את הווייב" (וכן, ברור לי שהעולם שלנו דפוק ולחלקנו הסכמה מפורשת אכן הורסת את הווייב), אתם תצטרכו לשאת את העול הזה כדי לוודא שלא הרשיתם לעצמכם להפוך לאנסים. אם זו פשוט הקרבה גדולה מדי בשבילכם, אם אתם מוכנים להסתכן בכך שהפרטנרית שלכם תשכב במיטה בנדודי שינה עשר שנים אחרי ותשאל את עצמה אם באמת אנסתם אותה - אתם צריכים לעשות בדק בית מוסרי ומהר. העונג המיני שלכם לא שווה את הרס הבריאות הנפשית של הפרטנרית שלכם, בשום מצב. ולכל הפחות, אם "התפלק" לכם, אם יצאתם אנסים "בטעות", כדבריו של האנס הראשון שלי - שלא תעזו להכחיש ושלא תעזו להאשים אותה או לזלזל בתפיסת המציאות שלה. קחו אחריות על המעשים הנלוזים שלכם, ותלמדו מהם לקח. תתפלאו, אבל בדסמ הוא לא זכות בסיס, הוא פריבילגיה שהפרטנרית שלכם נותנת לכם. ואם ניצלתם אותה לרעה, אתם חלאות אדם. תתאפסו על עצמכם ותתמודדו עם זה, כמו שאני התמודדתי עם האונסים שלי, ועם כל הדברים הגרועים בהרבה שקרו לי.

עוד מישהי מכינה לתחקיר של עובדה מחר לוח בינגו עם כל החבר'ה לובשי השחורים וצמידי הזרוע ממכללת מטלון שאנסו אותה/הביאו חברים ללא הסכמתה/הורידו קונדום באמצע/פירקו אותה מכות כי הם עישנו יותר מדי נייסגאי? 
(שלושה ניחושים מי האחרון. נו, ברור שידעתן, התשובה בגוף השאלה)
(בונוס למי שמנחשת מי כמעט הרביץ לי מרוב זעם כי הוא ניסה להסגביר לי על פילוסופיה יוונית וידעתי כבר מה הוא עומד להגיד. אבל בלי שמות מפורשים כי יתבעו אותנו והמדינה הזאת פח אז גם ינצחו)



ואם אתם שוקלים אפילו להגן עליהם או להטיל ספק במתלוננות או להאשים קורבנות בתגובות שלי, תוותרו על זה ופשוט תשבו על קקטוס עד שיצאו לכם קוצים מהאוזניים פליז 3>

ואז שמעתי שהוא מתחתן.

עם נערה בת 18. 

והיא בהיריון. 

וההורים שלה לא מתנגדים.

והוא כבר בן 51, וכבר הואשם כמה פעמים בתקיפה מינית (לא הורשע, כמובן).

והקהילה עדיין לא הוקיעה אותו, וגם לא את האקסים האחרים שלי, שחלקם מתגאים בכך שזיינו ומזיינים קטינות (עד שהן מתחילות להפיץ את זה בפייסבוק, כמובן, ואז לא קטינות ולא יער).

ואני נזכרת במשפט שהוא אמר לי - "את יודעת מה הדבר הראשון שתעשי אחרי שתלדי את הילד שלי? תקומי ותכיני לי קפה".

ובא לי לבכות. עליה, על הילד.ה שלה (רק שלא תהיה בת, בבקשה, רק שלא תהיה בת), על חוסר האונים שלי לעזור או לשנות את המצב - כי אין שום דבר לא חוקי בנערה בת 18 שמתחתנת עם גבר בן 51. ואפילו אם הייתה כאן עבירה פלילית להתלונן עליה (ואני בטוחה שיש), אף תלונה במשטרה לא הייתה עוזרת. ואפילו אם הייתה לי גישה אליה, לבחורה שכמעט הייתי במקומה, ברור לי ששום דבר שאגיד לא יעזור. אם כבר, סביר להניח שרק אסכן אותה יותר.

ונותר לי רק להודות על המזל שלי, על כך שלקחתי גלולות ולא הרשיתי לו לעבר אותי כמו שהוא רצה, על כך שברחתי בפעם הראשונה שהוא כמעט הרג אותי. נותר לי רק לקוות שגם היא תצא משם יום אחד - בתקווה, יחד עם הילד.ה שלה, לפני שהטראומות הקשות יגיעו. למרות כל הטיפול שעברתי, אני אפילו מייחלת שהוא ימות, שידרוס אותו רכב או שייפול עליו עץ, רק שהוא יפסיק לגזול את חייהן של ילדות כמוני, להותיר בהן צלקות, להכות אותן ולסרסר בהן - בזמן שכל הקהילה הזו יושבת מהצד ומתבוננת ולא עושה דבר, "כי מה לעשות, הוא פשוט חכם מדי".

זהו, אין לי דרך מעוררת השראה לסיים את הפוסט הזה. העולם הוא מקום מחורבן. אם את תקועה במצב דומה וצריכה עזרה - או אם איכשהו, בנס, *את* קוראת את זה - יש ארגונים ומשאבים שאשמח להפנות אותך אליהם. אבל בבקשה תברחי. לפני שהוא יהרוג אותך.

נתחיל דווקא מהסוף: אני בסדר.

זו הצהרה שנשמעת שגרתית למדי, אבל היא אינה מובנת מאליה. אני בת 23, מאורסת, חיה בדירת שלושה חדרים עם כלבה מקסימה, עובדת ומתפרנסת מעבודת החלומות שלי, ובדרך להיות סטודנטית באוניברסיטה נחשבת. לפני כחמש שנים הייתי בתחילתו של מסלול התרסקות הרסני, כזה שהיה מוביל אותי הישר למעגל הזנות, לבזבוז כל הפוטנציאל שלי, ולשרשרת בלתי נגמרת של טראומות והתעללות.

למה זה לא קרה? כשאני שומעת סיפורים של בחורות שעבדו כחשפניות וכמלכות בתשלום וכנערות ליווי, ההתחלות שלנו תמיד דומות. תקיפה מינית בגיל מעצב. דימוי עצמי נמוך עד כדי לא קיים. ניצול ומניפולציה בידי גברים מבוגרים ומנוסים. התדרדרות הדרגתית ורצופה בריגושים ובהנאות, כמו גם בטראומות ובהשפלות. למה אני הצלחתי לצאת בזמן, והן נשארו?

אפשר לומר שזה התחיל בגיל 17. הייתי תלמידת תיכון עם עתיד מבטיח, מצטיינת בכל המקצועות, אך חסרת ביטחון עצמי באופן מחפיר. חוויתי ניסיון אונס ברכב של בחור אופורטוניסט, ונמלטתי בעור שיניי; כחודשיים לאחר מכן נכנסתי לסצנת המועדונים התל-אביבית, וגיליתי בי צד שלא הכרתי מעולם - צד הדוניסטי ומיני. השתוללתי והשתרללתי להנאתי, אך אותן השתוללויות הובילו אותי באופן בלתי נמנע למועדונים מפוקפקים יותר ולהיכרויות עם אנשים מסוכנים יותר.

הכרתי אותו, נקרא לו ר', בגיל 18, במועדון שבו נערך ליין מסיבות צוהר לעולם ה-BDSM. הוא היה בן 43, תסריטאי במקצועו - או לפחות, כך הוא טען; נוכחתי לדעת בסופו של דבר שהוא שיקר בנוגע להרבה מפרטי חייו. ראיתי בו הזדמנות להמשיך לחקור את המיניות שלי, והוא מנגד זינק על ההזדמנות להכיר אותי לעולם ה-"24/7".

אני מקווה שאני לא צריכה להסביר לקוראיי למה זה פסול. הייתי חסרת ניסיון לחלוטין בתחום, בורה אפילו בענייני זוגיות שגרתית ונורמטיבית; לא היו לי את הכלים לבחור באופן מושכל במערכת יחסים שבה אני נשלטת נפשית ומינית על ידי גבר מבוגר, בטח שלא 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע.

אבל זה קרץ לי. אפשר להסביר שכלתנית לא מעט סיבות לכך: הוא נתן לי תשומת לב שהשתוקקתי אליה, וגרם לי להרגיש מיוחדת; הוא היה מיומן באמנות המניפולציה, וגרם לי לחשוב שאני בעצמי "עליתי" על הרעיון, ולא הוא האכיל אותי בכפית; הוא ניחן בקסם שובה ובלתי רגיל; בחלק נכבד מהזמן הוא סיפק את הפנטזיות המיניות שלי בצורה שלא האמנתי שאחווה אם אעזוב אותו. אבל כל זה לא רלוונטי בסופו של דבר. יש סיבה אחת אמיתית שנשאבתי לקשר איתו - הייתי מאוהבת בו.

כן, זה נשמע מגוחך. הוא התעלל בי, הטיח את ראשי בקירות, "השכיר" אותי לחברו (כלומר, הרשה לחברו לאנוס אותי), הותיר בי צלקות פיזיות ונפשיות, הצהיר בגלוי על כוונתו להפוך אותי לשפחתו לכל ימי חיי, ועוד שלל פרטים ציוריים ומזעזעים. אבל היה לי קשה לדמיין את חיי בלעדיו. אולי זה היה משהו כימי, ותו לא - המשיכה שלי אליו, והעובדה שזו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי משיכה כזו, הפנטה אותי לגמרי ועיוורה אותי לאבסורדיות ולסכנה שבמצב.

ביום שאחרי הפעם האחרונה שראיתי את ר' - אחרי לילה שבו הציג אותי כמופע לחבריו, השתכר והלך כמה צעדים רחוק מדי בהתעללות הפיזית - נסתי לביתו של אחי, שם גר עם אשתו. נראה שהוקל לו, והוא אמר בשמחה שלפחות כל הסיפור הזה נגמר. אשתו נחרה בבוז. "היא עוד תחזור אליו," היא אמרה לו, ללא צל של ספק. להפתעתי, מספר שניות לאחר מכן הנהנתי והסכמתי אתה בלב שלם. כן, הוא סיכן את חיי באותו לילה, באופן ממשי וקונקרטי. אבל איך יכול להיות שאהיה חזקה מספיק כדי לוותר עליו? על איך שהוא גרם לי להרגיש בחצי השני של הזמן?

אבל, הפלא ופלא, זה לא קרה. המשכתי בחיי - אמנם בחיים שהיו צל של חיי הקודמים, מלאים בדיכאון קליני ובנדודי שינה קיצוניים ובפרצי שתיית אלכוהול מרובים, שבהם הייתי מחסלת בקבוק סטולי בשעתיים. אפילו מערכת התמיכה שלי - אמי, אחי וחברותיי - לא ידעו איך להתמודד עם הקריסה הפתאומית וההתנהגות הלומת הקרב שלי. אבל לא חזרתי אליו. אולי זה כי הוא איים ספק בצחוק, ספק ברצינות "להעניש" אותי על כך שברחתי ממנו בכך שיגלח את ראשי. בהחלט נשברתי כמה פעמים ודיברתי איתו בטלפון, ובשיחות אלה הוא ניסה ללא הרף לקבוע פגישה בינינו. אבל לא הסכמתי. אף פעם.

מפה לשם, אובחנתי ב-PTSD, טופלתי תרופתית ובשיחה, וביליתי כשנה עם בן זוג ריבאונד אידאלי שלא היה חולם לחבוט לי בקצה האצבעות. בורכתי בפסיכיאטר ובמטפלת מוכשרים ויקרים - כאלה שבהחלט לא נמצאים בהישג ידה של כל אחת מבחינה כלכלית. היו הרבה פקטורים שהנחו אותי חזרה לדרך הישר, אי אפשר להכחיש את זה. ועדיין, היו כל כך הרבה נקודות לאורך התהליך הזה שבהן כמעט נשברתי, והמרחק ביני לבין אותו עתיד עגום שתיארתי לעיל היה זעיר. אולי הודות לפריבילגיות האלה, לטיפולים האלה, לא החלקתי מעבר לגבול. אולי זה פשוט היה מזל, שינויים מתוזמנים היטב במצבי הרוח. אני בעצמי לא בטוחה.

לקראת סוף הקשר בינינו, ר' תכנן להרוויח ממני כסף. דבר הגיוני למדי, שכן הוא החזיק בשליטה על כל שאר ההיבטים בחיי. הוא הציע שאעבוד כמלכה בתשלום - אגבה כסף עבור סשנים עם גברים שמחפשים שולטת. בהתחלה הרעיון נשמע לי תמוה, כי הייתי נשלטת בכל רמ"ח איבריי, אבל הוא התעקש שמדובר במשחק, בתפקיד כשחקנית בהופעה, ושזו תהיה דרך קלה ומהנה להרוויח כמויות גדולות של כסף.

כשקטעתי את הקשר בינינו, עדיין לא הסכמתי באופן מובהק להצעתו, אבל היא עמדה על הפרק, וזה היה עניין של זמן עד שר' יקבע עבורי פגישה ראשונה ויבעט אותי לתוך מעגל הזנות. אמהר ואומר - לא כל המלכות בתשלום הן זונות, ואין דבר פסול כשלעצמו (למיטב ידיעתי) במתן שירותי מין בין שני מבוגרים ששניהם מכבדים אחד את השני ושניהם מודעים להשלכות מעשיהם. אך אני לא הייתי אישה בוגרת שמודעת לזכויותיה, ויודעת להציב גבולות כדי להגן עליהן. הייתי ילדה בת 18 שכל חייה מוכתבים לה על ידי פסיכופת בגיל העמידה, שחווה על בסיס יומיומי הפרה של גבולות וסחיטה, שמטרתן לרכך אותה ולהקהות את רצונה החופשי ככל האפשר. אין לי ספק שלשם פניי היו מועדות.

אני אסירת תודה על כך שהיום אני רחוקה משם, שאני מקבלת אהבה ותשומת לב מאנשים שרואים אותי ומכבדים אותי, ושרוצים בטובתי. כאמור, זה לא מובן מאליו. כשאני מנסה להבין מה האקס פקטור, מה הרגע המכריע שהסיט אותי מאותו מסלול, אני חוזרת לסוגיה אחת שהתחבטתי בה בתקופה הזו, ולפתרון הלא-קלאסי שלה.

באותם ימים מלאי דיכאון ושתייה, ניצבה בפניי דילמה קלישאתית - האם להקשיב ללב או לראש? הלב שלי צרח עליי, ללא הרף ובהתלהבות, לחזור אליו מיד. כל רגע ביום נרדף בזיכרונות ובפנטזיות עליו, בגעגועים למגע שלו ולקולו. לו הייתי "מקשיבה ללב שלי", כפי שתרבות הפופ מצווה, אני לא יודעת באיזה מצב הייתי היום. יש אפילו סיכוי, קטן אך ממשי, שלא הייתי בחיים - בין אם כתוצאה מהתאבדות, מהתדרדרות לזנות, או סתם מרגע של שכרות מצדו של ר'.

הקשבתי לראש שלי. גם כשזה הרגיש כמו טעות עצומה, כמו מוות, הזכרתי לעצמי לאן כל זה יכול להוביל. זה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי, וללא ספק הדבר הטוב ביותר שעשיתי.

אז מה הפואנטה של כל המגילה הזאת? אם מישהי בסביבות גיל ה-18 (או בכל גיל בעצם) קוראת את המילים האלה ברגע זה ומרגישה עקצוץ בעורף, תזכורת לא נעימה לתחושות שרודפות אותה, לדילמה בין הראש ללב, הייתי רוצה לפנות אליה ישירות (וכן, אני מודעת לכך שאני מטיפה ומתנשאת אבל פאק איט, אני יודעת שאתן קיימות).

הוא מתעלל בך? הוא לוקח בעלות על החיים שלך? הוא מתעלם באופן שיטתי מהגבולות שלך ומהזכויות שלך? הוא מרגיש בנוח להחליט עבורך, לסחור בגוף שלך? *תברחי משם*.

ומה עם כל הדברים שמשאירים אותנו שם?

1. אל תדאגי, הוא ממש לא היחיד שיכול לאהוב אותך. יש כל כך הרבה סביבות שונות, מעגלים שונים, ואנשים שונים. ביניהם גם כאלה שיראו אותך וירצו בטובתך. את ראויה לאהבה שלא דורסת אותך ומתעלמת מהזכויות ומהרגשות שלך, או מנסה לעצב אותן מחדש.

2. הסקס מדהים, אני יודעת - ובכלל, מה רע ביחסי שולט-נשלטת? כל האורגזמות? אז כן, אין שום דבר רע ב-BDSM, ולא רק הדפוקים בקטע. אבל תוודאי שאת נמצאת עם מישהו שלא היה חולם להפר גבול שלך, שלא משתמש במניפולציות כדי לגרום לך להאמין שאת *רוצה* שיפרצו את הגבולות שלך, שמספק לך תמיכה נפשית ונותן לך ברירה ומילת ביטחון. התעללות ופריצת גבולות הם *לא* מחיר לסקס טוב בדיוק כמו שאת אוהבת. בכלל, מניסיוני, תמצאי לך ונילי עם ראש פתוח ותלמדי אותו לשלוט בך בדיוק כמו שאת אוהבת. אל תזלזלי בוונילים: תשפטי את הגבר לפי היחס והמסירות שלו כלפייך, לא כמה שוטים כבר יש לו בדירה. וכן, עדיף להתרחק מסדיסטים מוצהרים אלא אם כן את בטוחה במאת האחוזים שהם לעולם לא יחלמו לפרוץ גבול שלך.

3. מי אני בכלל שאגיד לך לאן החיים שלך הולכים? את מאוהבת, את מאושרת, ואת בשליטה. אני מקווה מאוד שאת צודקת, אבל אם מנקר בך חוסר ודאות ואת מוצאת את עצמך משתיקה אותו, בבקשה תפסיקי. אם הוא הקשר הראשון שלך, אל תיכנעי לברירת המחדל. תתאימי לעצמך קשר הדדי ומכבד בתנאים שלך. אם זה כבר דפוס, תכירי בכך ותני צ'אנס למשהו אחר. תזכרי בבקשה מאלה שכבר חוו את זה, שהכול קורה בהדרגה - כדברי המשל, אם יחממו את המים לאט לאט, לא תרגישי שמרתיחים אותך למוות עד שיהיה מאוחר מדי. צאי כל עוד את יכולה, ואל תחזרי. בבקשה.

וזהו, בגדול. אני שמחה לבשר שאני ישנה בלילה, עושה סקס קינקי בלי לעבור התמוטטויות עצבים שלוש פעמים בשבוע, ויודעת שזה מגיע לי ואני ראויה לכך. תני לעצמך הזדמנות לחיות יותר טוב. תוודאי שאת יודעת לשמור על עצמך ולעמוד על שלך ללא היסוס לפני שאת מסתובבת במעגלים שמקדשים ומעמידים במרכז את המיניות (האתר הזה, למשל). ברור, זאת לא אשמתך אם תוקפים אותך - זה פשוט טיב האוכלוסייה ברוב הסביבות האלה: נצלנית, סדיסטית, ואכזרית.

בקיצור, אל תקשיבי ללב שלך. אנחנו לא חיות בעולם של קומדיות רומנטיות, של נסיכות דיסני, או של רומנים רומנטיים. אנחנו חיות בעולם מלא באנשים אכזריים שמחפשים לנצל בחורות צעירות שמקשיבות ללב שלהן. תוודאי שזו לא תהיה את.

ד'