לפני שבועיים בערך עברתי תאונת דרכים קשה - הרכב שלי החליק על כביש מקורצף, התנגש בבטונדה והתהפך על הגג באמצע כביש מהיר. עוד לפני שהשוטר עזר לי לצאת דרך השמשה, ראיתי שהתכנסו על הכביש עשרות אנשים, ושחלקם צרחו ונבהלו שנהרגתי. קשה להאשים אותם. כשהסתכלתי על הרכב לפני שפינו אותי באמבולנס, לרגע, באמת חשבתי שבעצם נהרגתי. נראה ממש תמוה שמישהו היה בתוך הרכב הזה ויצא ממנו חי - כל החלק הקדמי שלו היה מרוסק, במיוחד הצד של הנהג, ואני יצאתי משם עם חבלות ושריטות ולא יותר מזה.
בואו נעזוב רגע את האירוניה בזה שמישהי שמתמודדת עם אובדנות כבר עשור יצאה בלי פציעות משמעותיות מתאונה שהייתה אמורה להרוג אותה, ובואו נדבר על השעמום. ישבתי שבועיים בבית, חבולה וכאובה, מרותקת לספה, לא יכולה אפילו לכופף את הבטן או להרים את הידיים בלי שיכאב לי, אז התחלתי לקרוא. כבר שנים שבתקופות היותר חרמניות שלי, ובמיוחד בתקופות חרמניות שאין לי בהן אאוטלט יעיל לחרמנות, אני יושבת וקוראת ספרי זימה בדסמיים. ממש בהתחלה (כשלא היו אופציות אחרות חוץ מחמישים גוונים הוונילי למשעי) זה היה סיפורה של או, ובהמשך גיליתי את הספרים המקסימים של מולי ות'רפילד (Carrie's Story ו-Safe Word, שהם ספרי הפורנו היחידים שמצאתי בהם אזכורים לבלשנות מודרנית, אז ברור שהתאהבתי). כשאני מוצאת ספר כזה שבאמת תופס אותי, שיש בו מספיק פרטים, מספיק התעללות גרפית, וגם קול נשי מעניין, אני טורפת אותו כמה פעמים ברצף, הולכת לאיבוד בתוכו. ואז כשנגמר וכבר נהיה משעמם, אני כותבת לעצמי.
במחשב שלי יש קובץ שנקרא "פורנו טראומות", והוא מכיל בדיוק את מה שאתם חושבים. הטראומות שלי, בתיאורים גרפיים וזימתיים, כמו בספר פורנוגרפי. קשה לי להסביר למה אני כותבת את החוויות שלי ככה, ועוד יותר קשה לי להסביר למה אני קוראת אותן שוב ושוב, כמעט באובססיביות. האיש שאחראי לרוב ההתעללות שעברתי כנראה היה שמח מאוד לשמוע - לא רק שעבר יותר מעשור והוא עדיין מעסיק את המחשבות שלי, הוא גם תמיד רצה שאכתוב לו תיאורים זימתיים של הדברים שהוא עשה לי, למזכרת, ואני תמיד דחיינתי את זה. אולי חיכיתי להשראה המתאימה.
בזמן שהייתי מרותקת לספה אחרי התאונה, גיליתי את אלי סנדרס (Ellie Sanders), סופרת בוקטוק יחסית מוכרת. היא העלתה סרטון עם אזהרות הטריגר לאחד מהספרים שלה, והיו שם שלושה עמודים שלמים של אזהרות טריגר, וביניהן אונס, אונס קבוצתי, עינויים קשים, רצח, קניבליזם, באמת מה לא. (במאמר מוסגר, למעוניינות, הספר נקרא Deviant - אבל באמת, אל תקראו אותו אם אתן לא אוהבות את הדברים הכי הארדקור והכי נוראיים שיש. הוא באמת מצלק.) עצוב לומר שנדלקתי מייד - רוב הספרים האלה ממש עדינים מדי בשבילי. קראתי את הספר בשקיקה תוך פחות מיום אחד, והוא הראשון שלא אכזב אותי בכלל. והוא גם גרם לי לרצות לכתוב בעצמי, המון.
יומיים לאחר מכן, כבר סיימתי עוד באץ' של כתיבה - הפעם, על הלילה שבו האדון המתעלל שלי הכריח אותי להישאר לילה שלם (בין שמונה לעשר שעות) עם פלאג אנאלי עצום, גדול יותר מאגרוף, ועינה אותי תוך כדי, ברמה כזאת שמתישהו התעלפתי מרוב כאב, והוא השאיר אותי מוטלת עירומה ומחוסרת הכרה על הרצפה עד שהתעוררתי. זה קטע שהתחלתי לכתוב כבר מזמן, ותמיד השתפנתי, תמיד עצרתי ברגע שהפלאג נכנס. ורק אחרי שקראתי את Deviant של אלי סנדרס, אחרי שקראתי ספר שלם שכולו עינויים, הרגשתי מוכנה לכתוב עליו.
מאז כבר קראתי את הקטע הזה שכתבתי לא מעט פעמים. ניסיתי לקרוא אותו כאילו באובייקטיביות, כאילו אין לי תמונות מנטליות בראש של מה שקרה, רק את התיאורים של המעשים, ולהשוות אותם למעשים שקראתי עליהם בספר. במקרה שלי אין רצח, כמובן, וגם אין חטיפה ושהייה ארוכה בצינוק - אבל חוץ מזה שהאירועים קרו בדירה בתל אביב ולא במרתף עינויים חשוך באנגליה, יש הרבה קווי דמיון. אולי הדבר שהכי דומה, והדבר שהכי הכה בי, הוא התיאורים של התחושות - איך זה מרגיש כשמענים אותך לאורך זמן, איך זה מרגיש לסבול כאב פיזי ממושך וקיצוני יחד עם השפלה מנטלית קשה, ולדעת שזה עוד יכול להחמיר פי אלף, בדרכים שלא תיארת לעצמך בכלל, שתמיד מצליחות להפתיע אותך. איך זה מרגיש שהמענה שלך מספיק סדיסט שהוא לא מרשה לך לברוח לדיסוציאציה או להתנתק, ואפילו מעניש אותך על הניסיון. איך זה מרגיש כשהוא מצליח לשבור אותך מנטלית, ואת צריכה להתבוסס עם עצמך ולהתמודד עם הידיעה שהוא הצליח לעשות זאת עד סוף ימייך.
זה לא שלא ידעתי עד כמה הדברים שעברתי היו מחרידים. רוב האנשים שסיפרתי להם יחסית בפרוטרוט מה הלך שם הזדעזעו ברמה שלא ידעו איך להגיב. אפילו הפסיכולוגית שלי בכתה פעם אחת, והיא מתמחה בתקיפות מיניות. גם כשלא נכנסתי לפרטי פרטים, גם כשנשארתי עם הסיפורים הקלים יחסית - כן, הפוסט ההוא על שלושת האונסים שעברתי היה קל יחסית - תמיד קיבלתי המון תגובות משתאות על כמה שהדבר שעברתי היה נורא ומזעזע. אבל בשבילי, כמישהי שחיה עם הזיכרונות האלה בתוכה כבר יותר מעשור, זה מרגיש קצת אחרת. לפעמים אני צריכה לקבל תזכורת לזה שהדברים האלה באמת *קרו*, שהם לא סתם סיפור שנמצא לי בראש כבר המון זמן, כמו ספר זימתי.
אני נזכרת פתאום בריצ'רד גאד, היוצר של בייבי ריינדיר - לפני כמה חודשים כתבתי טיוטה לבלוג הזה שבה השתאיתי מהפגיעה העצמית המפוארת שהוא עסק בה כשהוא יצר את הסדרה הזאת. לא רק לנבור שוב ושוב בטראומות שלך, לכתוב עליהן, להתעמק בהן, גם ללהק בן אדם שישחק את האנס שלך, לשחזר על סט צילומים את ההתעללות שעברת, ואחר כך גם לקבל מהקהל את קשת התגובות המלאה, החל ב"איזה גיבור אמיץ" וכלה ב"אתה אשם בכל מה שקרה לך". בזמנו לא הצלחתי להבין אותו, איך הוא היה מסוגל, ומה יצא לו מזה, אבל היום, אחרי שכתבתי עוד על חוויות העינויים שלי, אני מבינה אותו יותר. אולי לא החלק של החשיפה - בחיים לא הייתי מעלה לפה את התכנים האלה, ובטח שלא הייתי מוותרת על האנונימיות שלי. אבל ההתבוססות עצמה, הבחינה מחדש של הטראומה, הרצון הבלתי פוסק לשאול שאלות ולהבין מה קרה שם - אני חושבת שהחלק הזה לא ייעלם לעולם. כי בסופו של דבר, הנפש שלי חייבת להנמיך קצת את החוויות האלה, לשכוח מדי פעם כמה הן היו נוראיות, רק כדי שאני אוכל להמשיך לתפקד כבן אדם בעולם. אבל אסור לי לשכוח שעברתי עינויים. אסור לי לשכוח שפירקו אותי מכות ושכמעט הרגו אותי, שהשאירו אותי מעולפת על הרצפה מכאבים והלכו, לא סתם כי זה הדבר הכי מעניין בי, אלא כי זה חלק בלתי נפרד ממי שאני. כי בימים האלה שאני קמה בראש מעורפל, שאני לא באמת יודעת להגיד מי אני ומה אני עושה בעולם הזה, שאני לא מצליחה לעשות שום דבר חוץ מלחשוב שוב ושוב בלופים, "אני רוצה למות, אני רוצה למות, אני רוצה למות", אני חייבת לזכור שלא נולדתי ככה. אני לא סתם דפוקה, אני קורבן עינויים. אם כולם היו יודעים, אם זה לא היה נתפס כדבר להתבייש בו, בטח היו רוצים לעזור לי יותר. בטח היו שופטים אותי פחות. בטח מישהו היה מבין שכל יום שאני נשארת בחיים בעולם הזה הוא הישג מטורף. אז לפחות יש לי את זה - אומנם שברו אותי, אבל איכשהו, אני עדיין פה. עדיין חיה. אפילו אחרי שהרכב שלי התהפך על איילון. מי היה מאמין.
(סתם מסקרנות, יש פה א.נשים שהיו רוצים לקרוא את פורנו הטראומות שלי? יש פה א.נשים כמוני שמסוגלים לקרוא דברים כמו Deviant בלי להקיא ולבכות? אשמח לשמוע מכם.ן ועל החוויות שלכם.ן)
