אני לא היחידה שנמצאת בסירה הזו וזה לא מנחם כלל.
אני מוצאת את עצמי מזה מס ימים צוברת כעסים. כמו שהם הגיעו, כך אדאג שהם יצאו מהמערכת אבל כרגע, חלקים ממני מתוסכלים.
קריאת העיתון ביומיים האחרונים וטיפונת טלויזיה הוסיפו עוד חלק ניכר.
אז זה מתחלק לאישי ולציבורי -
הציבורי שמשפיע על חיי כולנו כל הזמן, ללא דד ליין כי משום מה במדינת ישראל אותו נבחר ציבור יכול להיבחר ללא הגבלה (מה ההבדל ביננו לבין אותן מדינות ערב ודומיהן להן אנו בזים?) ראש ממשלה שדואג לאורך שנים להוביל אותנו טיפין טיפין לדיקטטורה, מחזיק 4 תיקים, משתלט על עוד ועוד חלקים ודואג לשים אנשים קיקיוניים או תמוהים לתפקידים חשובים כך שלמעשה הוא שולט בעוד ועוד דברים.
הוא מחליט למי משריו אסור לדבר, מקציב מס דקות לשר להעלות נושאים, ממציא חוקים כדי להעיף את מי שלא בא לו טוב בעין כי יש אג'נדה שונה משלו ועוד כל כך הרבה דברים
ילדה שאתמול סיימה בית ספר הופכת לשרת משפטים.
בראש משרד החוץ הוא בוחר לשים דווקא את אלו שיכולים לייצר עוד ועוד בעיות בינינו לבין העולם כמו הר ליברמן
למשרד התרבות כמובן שצריך לשים כשרה את אחת הנשים היותר בהמיות שיש בממשלה הזו,
שר חקלאות קיקיוני שכנראה לא יודע מה לעשות עם עצמו (שיפור מצב החלקאים והחקלאות בארץ זה קטע פחות חשוב כנראה) כי הוא מתעסק עם חתולים ועכשיו כשהוא לא יכול לשלח חתולים מישראל הוא בוחר לקחת 60 מיליון ש"ח שמגיעים לחקלאים, כש 19 ומשהו מתוכם הם היו כבר אמורים לקבל אבל בשל חילוף הממשלה, הם לא קיבלו את הכסף. אז עכשיו הכסף הזה, במקום שילך לחקלאים, ילך רק לאיזור יהודה ושומרון וכדומה כשבנוסח החדש, ניתן להשתמש בכסף הזה לבניית מועדון לקשישים, מבני ציבור ועוד. איך זה יכול להיות?? איך הדברים האלו עוברים כל הזמן כל הזמן ואנחנו רק מתדרדרים
זה מבלי להעלות את נושא הביטחון שלא קיים בארץ כבר שנים ועדיין מירב הציבור באופן תמוה בוחר באותו ראש ממשלה, פעם אחר פעם כי הם טוענים שהוא זה שישמור על כולנו (וואלה? מורגש!)
אין תהליך שלום, אין כיוון לתהליך שלום, אין זמזמום לצעדים בכלל בכיוון.
אז מה? ניהיה באותו מצב עוד שנים? כמה שנים? למה אין שום יוזמה?
בטח בנייה בהתנחלויות תקדם את המצב! יאללה, בואו נשים עוד אבן, נקבל זריקת אבן. נפלא!
ואז אני קוראת על תנועת בני עקיבא שאמורים להיות דתיים שפויים, ילדות בנות 12 רוקדות את מופע הסיום שלהן בחושך מוחלט כשלגופן מוצמדים סטיק-לייטים בשביל שיראו את התנועות שלהן. הבנים כמובן רוקדים באור באופן נורמטיבי.
איזה מסר מועבר לילדות האלו? איזה מסר מעבירים לנשים שוב ושוב ושוב בארץ?
אירן זה כבר מזמן כאן.
בא לי להקיא.
ואז יש את שלי
הקטעים שמעצבנים אותי בעבודה
פרוייקטים גדולים שלקחתי על עצמי שוואלה - לא בא לי עליהם אבל גם התחייבתי וגם זה דברים נדירים ונפלאים שלא בא לי לוותר עליהם אז אני צריכה לדחוף. עד יולי אני לא רואה את עצמי ממש נושמת.
והעניין הנוסף והגדול שמייאש אותי זה עניין בן הזוג.
הוא יגיע כמו שכל דבר בסופו של דבר זז
אבל אני כבר תקופה בארץ והאנשים שאני פוגשת בדרך וההתנהגויות הבזויות שלהם, הרמה, מתסכלים ומייאשים אותי בנקודה הנוכחית.
יצא לי כמה פעמים (בודדות לשמחתי) בהן דיברתי עם מישהו מפה, החלפנו תמונה או ששוחחנו מעט ואז הבן אדם נעלם (כשאלו האנשים שעוד הרגישו עם פוטנציאל חיבור)
חלקם אחרי זה פונים שוב כאילו כלום לא קרה. בלי התנצלות / הסבר אלא בגישה ככ טבעית שככה נכון להכיר.
לפני כמה ימים שוחחתי עם מישהו. שעה וחצי הבן אדם לא מפסיק לספר על העבודה שלו, על טיולים שהוא עשה ועוד ועוד. שיחה זורמת. בסופה מחליפים תמונות.
לא נראית לך? לא קרה כלום. נשבעת שאני לא מתרגשת. היו בחיי שסגדו לי והיו שלא הייתי הטיפוס שלהם כלל. אני עם ביטחון מספיק בעצמי. פניתי למחרת בצאט כי היתה לי תחושה שזה לא מתאים. כתבתי "היי" ואין תגובה. חצי שעה עוברת. אולי הוא לא ליד הצאט, אני אתן לו קרדיט, גם לי זה קורה. זה עדיף מאשר לחשוב שהייצור חסר עמוד שידרה בשביל לומר לא מתאים או שהוא בהמה. כך או כך אני סופרת חוסר יחס כשיש תקשורת אישית כהתנהגות בהמית. לפני שיצאתי מהצאט, אחרי חצי שעה שראיתי שאין תגובה, שלחתי עוד משפט כדי לסיים נעים - שאני מבינה שלא התאים, שהיתה לי שיחה נעימה ואני מאחלת לו בהצלחה. שום תגובה. התעלמות מוחלטת.
מי זה הבן אדם שמתחיל להכיר וכשלא מתאים, לא מסוגל אפילו להתייחס?
איזה מן אנשים אני אמורה לנסות להכיר?
הוא דוגמא קטנה ושולית. בעיקר הדוגמא האחרונה ולכן מוזכר פה כרגע.
העניין הוא שכל כך הרבה נכויות ריגשיות של אנשים צפות עוד בשיחה ראשונית כך שלהכיר לעומק ממש לא עושה חשק.
על זה יש את האנשים שעוד שנייה ישפיכו לי בעין מרוב שהם לא מחזיקים את עצמם. מזל שמפריד בנינו מסך מחשב
וכמובן שיש את כל הדברים הרגילים כמו גיל / מרחק / סטטוס / משיכה וכו שלא תמיד מותאם
אם עד כה הצלחתי לקחת מלוא האויר ולסנן את כל ההתנהגויות הגסות והדוחות, את כל ההצקות, דרישות ההסברים ללמה לא מתאים לי רק כי עניתי בנימוס ועוד מיליון דברים אחרים
עכשיו, אני מרגישה שהמים מתחילים בקטנה לגלוש מהסיר ושאני עוד רחוקה אבל מתחילה לעשות צעדים לקראת רתיחה.
מיואשת
חושקת בחופש
יודעת שזה לא יקרה בחודשיים הקרובים לפחות
ואני עייפה. אני עייפה פיזית ועייפה נפשית
ועצובה. כל כך הרבה אנרגיה וסבלנות יש בי. יש בי באמת שפע של שמחת חיים ואהבה לאחרים ולעצמי, למצוא את עצמי מיואשת, מתוסכלת ומאוכזבת מהאופציות, מרגיש שהמצב דוחה למדי אם הגעתי לתחושות האלו.
ומכיוון ואין ברירה אחרת, גם אני אמשיך לנסות למרות שלא ממש בא לי
