ואני רוצה את זה גם

בספר פרידה מאמא אגם הכותבת מספרת שהיא בכתה כל כך הרבה עד גיל 3 (אולי שנה?) שמאגר הדמעות שלה יבש ומאז היא לא בכתה אף פעם, לא משנה מתי.
אני גם חושקת שמאגר הדמעות שלי ייתייבש.
כשהגעתי לאיש-זיון ללא סוף, הגעתי רעועה, שבורה, מבואסת, מתוסכלת. כמה שעות לפני סהכ הכל קרה.
בכיתי עוד בבית קצת ואז מקלחת, להתארגן ונסיעה מהירה אליו.
מהירה גם בזמן וגם בקמ"ש. אני אוהבת לנהוג בממוצע 120 כשהכביש מאפשר למרות שבחצי שנה האחרונה אני נוהגת יותר בסבלנות ויותר לאט ואפילו לפעמים מאד לאט ונהנית מזה.
אתמול מצאתי את עצמי על 140 (עם אוטו שלא אמור להגיע לכאלו מהירויות אבל יש גבול לכמה אני אתחשב בעניין במצב בו הייתי) באיזשהו שלב העליתי את הווליום לבערך שיא וניסיתי לנקות. מוסיקה מובילה אותי תמיד לבועות קסומות.
המוסיקה מכניסה לבועה, הכביש כמעט ריק לחלוטין, כבישים מהירים ואני מוצאת את עצמי לוחצת על הדוושה ובוכה לפני שאני מגיעה אליו. הדמעות התחילו ונעצרו מהר, לפני שהגעתי. הרגשתי שלא שחררתי כלום ממה שיושב בי.
אחרי שהיתה אי הבנה כי הוא התנהג מוזר, כמו שאף פעם לא היה בנינו ואני ראיתי את זה כאי ראייה או אי אכפתיות ממני, נשברתי. הוא נרדם ואני בהתחלה חשבתי ללכת הביתה אבל אחרי יבבות בחדר המדרגות שלו ב 4 לפנות בוקר, כאלו שאני לא מצליחה לעצור, התקשרתי והוא יצא החוצה והצליח להרים אותי ולמשוך אותי חזרה אליו הביתה. נכנסתי לשירותים, סגרתי את הדלת, נמעכתי אל הרצפה וייבבתי. זה לא היה בכי, אלו היו יבבות בלתי נשלטות לכמה דקות טובות. התקף היסטריה מהול בכעס על האובדן שלי. תחושת השפלה ומבוכה גדולה ליוו אותי. הוא לא הבן אדם להיות בסיטואציה כזו איתו ואין לנו קשר כבר שנה אחרי קשר קצר ומורכב, פעם ראשונה שאנחנו ממש נפגשים (אם נוריד את המסיבה והמפגש הקצר והמעצבן איתו שם) זה לא מתאים.
אני מוצאת את עצמי בוכה שוב ושוב מול אנשים קרובים בטל. אני מוצאת את עצמי בוכה כל היום בהפסקות. כואב לי. אין לי מה לעשות עם זה חוץ מלהשלים עם הסיטואציה, להצליח לאחות מעט דברים ולתת לשאר להתמוסס עם הזמן.
המאגר שלי מרגיש מלא, אני מרגישה שאני רק בתחילת השיא של הבכי הלא נפסק הזה.
לא בא לי לדבר איתו אבל אני מוצאת את עצמי רוצה לפגוש אותו. להזדיין, לגעת, לספוח אלי את הרוך שלו, לישון איתו.
אתמול הוא נישק אותי כל כך הרבה כמו תמיד אבל הוא נישק לי את המצח בכזה רוך כל כך הרבה פעמים, את הלחי, נק בגוף אבל בעיקר את המצח (חוץ מנשיקות נשיקות) כשהוא נוגע (שלא באיבר מטרה) הוא כל כך עדין, מלטף. העור שלו רך וחם תמיד. אני רוצה מזה עוד. אני רוצה לספוח אלי מגע וחום ורוך ואני רוצה להוציא אגרסיות במין.
הוא לא האדם לשחזר איתו פגישה פעם ב בין דייטים אחרים שיש לו, יציאה עם מישהי אחת או אחרת כל שבוע עד חודש בממוצע. 
אני רוצה להפחית את הכאב. הוא נותן מענה נקודתי אבל אח"כ, כך או כך אני צריכה להתמודד עם עצמי ועם מאגר הדמעות שמרגיש שיספיק לעוד כמה ימים לפחות.