אני מותשת פיזית. הגוף שלי כואב בכל כך הרבה מקומות. העייפות גומרת אותי. העומס חונק לקצוות הנשמה
אני מרגישה מרוקנת ובמקומות כאלו, העייפות מנדנדת אותי על קצה העצב
עוד שבוע וחצי לפחות שאני צריכה לקחת נשימה גדולה ולדעת שאוטוטו אני אחזור לקצב נורמלי והכל יהיה יותר קל.
כשאני מפורקת כל כך פיזית, הנפש שלי נחלשת, בעיקר בסופי יום. למחרת אני כבר קמה מחדש לרוב בשמחה ומנהלת את היום שלי ממקום של הזדמנות מלאה לעצמי וליקום אבל אני בכזאת הצטברות שאני עושה את זה אבל קשה לי יותר
אני מוצאת את עצמי רואה את החולשות שלי באורות מנצנצים יותר. אין בזה טעם במקטע כזה כי עכשיו במילא אני לא יכולה לקדם את הנפש או סיטואציות. אני יכולה גג להניח לעצמי, להרפות ולרכך ככל שאני מצליחה וברגע שיש קצת יותר אנרגיה להמשיך לעשות עבודה מאסיבית ועמוקה מחדש
לזה מצטרפת התבוננות על איזה גברים יצא לי לפגוש בחודשים האחרונים.
בהתבוננות של המצבור אני בשוק.
אין לי כח עכשיו למנות את כל הטירוף והגועל והמוזר שלא לטובה, חוסר הנימוס והכבוד והרגישות ובאמת, אנשים שהיקום צריך להפסיק להביא לחיי.
כולה רציתי מישהו לשמוח ולצמוח איתו יחד. אדם אינטילינגטי, מעניין, יצרתי גם יצרי (מילה שלחלק מהאנשים, ברקע שהיא מופיע, אין יכולת להבין את הלפני או האחרי והם נשארים רק איתה) אדם שרואה את האחר/ת, רוצה אהבה, באזור גילי ובאזור גאוגרפי סביר ממני. שיהיה לנו מן המשותף ומן החדש יחד. אדם כנה ופתוח, שיהיה כייף לשתף יחד בחיים
ינעל העולם אלו לא דרישות מוגזמות!. אני עומדת מאחוריהן בלב וחשיבה שלמים.
באמת שמבאס לפגוש כל כך הרבה דפיקויות וגועל בשביל להכיר אחד
זה חלק מזה, אני יודעת
וסבלנית
ומלאת אמונה
ולפעמים גם באמת באמת מבואסת ומרוקנת מהשיט שצריך לנקות כל הזמן מאנשים אחרים שפוגשים, אלימים, רומסים בדרך או סתם לא נעימים ולפעמים פשוט לא מתאימים