הגענו לעולם הזה וקצת אחרי גלגלי השיווק כבר עובדים אלינו ובעיקר עלינו חזק היום. לרוב חזק מדי
נרצה או לא, זה מחלחל ובגיל צעיר - שוב, צעיר מדי, מחלחל אל התודעה שלנו התפיסה האגדתית של דמויות חיקוי.
צריך הרבה מודעות וחשיבה עצמאית מחוץ לעדר בשביל לחיות את חייך ולא מה שאי שם נכתב באגדות.
היום בדיסני (ודומיו) כבר מודעים לתפיסה השגויה של דמות הנסיכה הקבועה - זו שמתעוררת מנשיקת הנסיך (איזה גבר גבר?) שהציל אותה, השברירית, העדינה. היום כבר יודעים לתת גם אישיות מורכבת יותר לנסיכות כלומר מורכבת מעבר לתכונה העיקרית שלהן - היותן טובות לב באופן יוצא דופן (תכונה חשובה בהחלט, אבל אני בטוחה שאנחנו יכולות להיות גם קצת יותר מזה. עם אמונה בלב שגם לפני 200 שנה יכלו)
היום אנחנו זוכות להיות גם אמיצות ולוחמות ומשנות תפיסות עולם, מצחיקות ועוד חלקי אישיות שמייצרים דמות עגולה יותר מאשר בעלת תכונה וחצי ממוחזרות שמפמפמות לנו איך עלינו להיות ולנהוג.
בכל אופן, אתמול ראיתי סרט הוליוודי - פנטזיה רומנטית. אפיצות של יום שישי, אחרי הצהריים בסלון עם שמיכות בעונג כשהעיניים לא מחוייבות לפזול אל השעון שמתקתק לי תמיד ברעש
אני רואה את הסרט ופתאום קולטת עד כמה גם לי בא כזה, כמו בסרט רק במציאות
ואז אני מוצאת את עצמי חושבת על הפמפום הזה שלא נגמר
נכון, יש גם כמה גברים כאלו בישראל ועוד 2 בפריז. השמועה אומרת שגם באלסקה נמצא הזן הנדיר בחורף של 93 ומאז נעלמו עקבותיו. יש גם סיפורי אהבה כאלו (סבא וסבתא שלי הם סיפור אהבה כזה שמתחרה בגדול בסרט שראיתי)
אבל אם אשים בצד לשנייה את הנדירים נדירים האלו, אני אשאר עם מבט מפוכח של המציאות, זו שצריך לקום בה בבוקר לעבודה ולהתמודד עם בירוקרטיה ועליות ומורדות של החיים ובתוך זה לשזור את האהבות שלנו וליצור קשרים
בסרט הוא שנון ומחזר, מחזר מכל הלב, זורק משפטים מדוייקים שמפילים מהרגליים. הוא לא חי בתאטרון הבימה ולא מתרגש מדרמה, ממשיך לדבוק באהבה אליה (זו שהכיר לפני שנייה אבל כמובן יחיה איתה את כל חייהם) בסרט הוא גם אינטיליגנטי וגם עם אינטיליגנציה רגשית כל כך מפותחת שלא נשמע על כזה דבר לפניו או אחריו, הוא משקיען ומפנק ונעים. הכל זורם בלי שום בעיות
כמובן שצריך גם קצת דילמות או קשיים אבל אלו נעלמים תוך סצנה אחת או שתיים. הכי הרבה יש בו-הו של דמעות זריזות שמספקות את הירידה לצורך עליה והנה - חזרנו לאהבת אמת מתוקתקת ומושלמת. בכל זאת הוליווד וכמה זמן כבר אפשר לסבול בסרט?
הוליווד לרוב מאכילה אותנו בחשיבה פשוטה; גיבור ואנטי גיבור, רומנים קסומים, מי צודק ומי טועה ברור לכולנו מבלי להתאמץ לחשוב על מורכבות כלשהי. הרוב פשוט שם בגבעות של המפורסמים והיפים. מאכילים אותנו בקלות סרטים של בהייה אבל הבהייה הזו מחלחלת לתודעה, גם אם לשבריר שנייה ומשלה אותנו, גורמות גם לנו, פשוטי העם, לרצות ללכוד ולחיות פנטזיות, שמטבען כמעט ולא קיימות או בלתי אפשריות
כמעט תמיד זה יהיה בלתי אפשרי עבורנו לחיות במציאות כמו שמקליד ומכתיב תסריטאי הוליוודי ממוצע
אני תוהה אם גם זה, דופק אותנו ככה בקטנה, עוד שריטה פצפונת לחשיבה ולציפיות שלנו מהחיים
מי יודע, אולי בעתיד לגיבורות הסיפור אפילו יהיה מנעד של מבנה גוף מגוון יותר מ 90-40-90 ואולי לנו יספרו סיפורים ויציגו סרטים עם ריגוש ואהבה והמון קסם אבל גם מציאות, כדי שגם אנחנו נרצה כאלו ונזכה להגשים מבלי להרגיש שפספסנו משהו בזמן שהורדנו את הזבל בחלוק וכפכפים אחרי סקס טוב של שבת אחרי הצהריים
