גם היום החיים הכניסו לי בקטנות, כמו שמישהו דוחף לך בקטנה, ממש בקטנה את האצבע שלו במצח שלך, נותן דחיפה מאד עדינה אבל מעיקה ומעצבנת ואז עוד אחת ואז עוד אחת וזה לא נגמר
ישבתי עם חברה במסעדה ושתי דקות לפני שהיא מגיעה אני מגלה שמי שעובד תחתי דפק לי ברז עצבני, כזה שתוקע אותי די יפה. כבר כמה שבועות הוא כל פעם עושה קטע מסריח בעבודה ואם זה לא מספיק, במסעדה היה קטע דוחה ברמות.
האצבע הזו של הילד המעיק מכיתה ג לא מניחה לי. כבר המון זמן שהיא לא מניחה לי.
כל יום יש הרגשה של מכה מתחת לחגורה ממקומות לא צפויים.
אני כל כך זקוקה לחופש ארוך אבל אין לי זמן לזה. החיים בנקודה מתישה, אני עייפה ומרוקנת ויחד כמובן שמגיע עומס מתמשך. עומס שלא נגמר כבר המון המון זמן.
לא רק שאני זקוקה לחופש ארוך, אני מרגישה שאני לא יכולה להרשות לעצמי יותר מקריסה של חצי יום או גג יום. הכי הרבה שיוצא לי בשבועות האחרונים זה בחלק מסופי השבוע חוסר תפקוד משווע. בתמורה אני נכנסת לשבוע נוסף עם סחרחרת לחץ ועומסים.
אבל הסופשים האלו לא ממלאים. הם נוכחים מתוך ריקון מערכות קיים ולא כממלאי מצברים.
כמה דקות אחרי שנהגתי בלילה בדרך הביתה מהעבודה, היכתה בי התובנה שהעצב הזה שאני כל יום מתמודדת מולו, מנסה להסיט אותו, המועקה הזו שהולכת ומצטברת לי לאחרונה, העייפות האדירה שמרוקנת אותי עוד ועוד, העצבים שצומחים וחוסר יכולת ההכלה שממריא, הכל נובע ממעגל שאני לא מצליחה כרגע לצאת ממנו, מעגל שסובב ומתרחב
אבל המסקנה היא שברקע, מבלי לשים לב, איבדתי קצת תקווה. הייאוש מתחיל לכרסם בי.
החברה שפגשתי לצהריים שלחה לי הודעה בלילה של מה שלומי. היא החברה הכי קרובה שלי כבר תקופה ארוכה ומצאתי את עצמי פתאום, בלי לחשוב, בלי פילטרים, משתפת אותה במסקנה שהגעתי אליה חצי שעה לפני כן ועדיין התהלכה בשבילי הראש שלי.
כשהיא ניסתה לעודד וכתבה שזה זמני, שאני יודעת להעלות את עצמי חזרה (מה שנכון) כל מה שעלה לי לראש זה שוואלה, עוברת עלי שנה ממש קשה וכשחשבתי על זה עוד קצת, השנה שלפני היתה גם קשה. בחלקים גדולים היתה קשה באופן אובייקטיבי ובחלקים היתה קשה כי אני עושה שינויים, חווה חוויות, מתמודדת עם חלק יותר ועם חלק פחות.
באופן כללי, לא פשוט לי כבר נצח.
הפער בין מי שאני יכולה להיות (ציינתי אסוציאציות כיתה ג?, -מציינת את הפוטנציאל המבוזבז שחבוי בי) שמחת החיים, תחומי העניין, טוב הלב שלי, רמות ההשקעה שאני יכולה להעניק לסובבים אותי, רמת האינטיליגנציה המנטלית והרגשית שלי, הסקסיות שבי ועוד המון דברים שאני מאד אוהבת בי, אני מרגישה שהשנים רצות ואני מבזבזת את עצמי ובעיקר את הזמן שיש לי להיות ביקום הזה.
-עוד פן מחשבתי שמוסיף למשיכה החזקה כלפי מטה.
גם הוא לא מוסיף. אני צריכה לשחרר אותו. לא בכעס. בהבנה שהוא במקום גרוע משל עצמו וגם אם לא היה בכזה, רמת האינטיליגנציה הרגשית שלו כל כך כל כך נמוכה שאני רק ממשיכה להיות מופתעת ולהתאכזב ממנו ולנצח אמשיך. אין לי חשק או כח להיות מורה / פסיכולוגית / אמא.
נראה מעולה ברמה עולמית, מהסקאלות העליונות באמת, המגע איתו מדהים ומדוייק לי אבל וואלה, אני צריכה להרחיק אותו לצמיתות.
אם לא הייתי בכזה מקום, כבר מזמן הייתי מסיטה אותו הצידה.
תכלס, הוא אפילו לא מספק מעט רוך מרוב ש 90% מהזמן הוא מכניס עוד קשיים. ולי, יש כרגע צורך ברוך בכמות נכבדה למרות שאני מוכנה להסתפק בשקט ושלווה וקצת ניתוק
אינעל העולם איזו תקופה!
תקופה?
אינעל העולם איזה נצח!