קיבלתי היום בשורה.
אולי זה הפתיח של הסוף.
מאד דרמטי מצידי אבל וואלה, זו דרמת חיים במיטבה.
אני עוד לא יודעת.
מוקדם מדי להספיד אותי.
כל היום הייתי עסוקה. יום מלא בדברים מעצבנים. לא היה לי זמן להתעסק בעניין המהותי. כמה קל לפעמים להדחיק. כמה קל להתמודד עם החיים תוך כדי הדחקה. זה אפילו לא כואב קצת.
בעת ניקור חשבתי שאלך לישון לשם שינוי בשעה סבירה אבל כשעצמתי עיניים כל העניין צף עם מלאי מחשבות משל עצמו.
אין בסיטואציה הזו שום דבר חיובי.
אין כאן יותר מדי אופציות. או שכן או שלא.
אין בי פחד גם לא כעס או כל רגש שלילי או מאיים. יש בי עצב גדול. כשאין שליטה בסיטואציה נותר רק להרפות
הפרוצדורה וההתמודדות מול אנשי מקצוע דוחה אותי, התהליך הפתלוגי מעורר פלצות
אבל אני נכנסת לעולם הדמיון שעוד לא מבוסס על דבר. אפילו בשורה רצינית לא קיבלתי, כרגע זה יותר המפלצת שמאוחרי הדלת מאשר מציאות
אני חושבת שאם זמני מוקצב אבל עם כותרת, אני ארצה לקחת את הכסף שחסכתי בחיים, לנתק שורשים ולטייל בעולם, לחוות חוויות אם אוכל להרשות לעצמי.
