כל היום הזה התחיל והמשיך עקום.
עוד לא 5 דקות מהסנוז הראשון, במאבק קשה להקים את עצמי ולהתארגן בזריזות כדי להגיע לבית הקברות בזמן ודפיקה על הדלת, לא שומעים אותי ואני נגשת אל הדלת ובאים לדפוק לי על החלון של חדר השינה.
אני שונאת שנאת מוות שעושים לי את זה. זה מבהיל אותי, לא שומעים אותי כשאני מנסה לברר מי זה והולמים מבחינתי בפראות שמוציאה לי את הלב מהמקום (למרות שאמרו שזה היה בעדינות) וזה ללא כל הצדקה הגיונית בעיני.
לא בא לי טוב זה מונח מעודן.
התעוררתי עצבנית בטירוף ואני לא בטוחה אם שם התחיל לי הכאב ראש אבל הוא מלווה אותי לאורך כל היום.
גם הבכי מהחיים, מהסיטואציה בבית הקברות, מהאובדן, מהשינוי בסטטוס ומהניכור שאני מרגישה כבר תקופה לעולם (מדוייק יותר יהיה לכתוב ניכור לאנשים), מוסיף לכאב ראש שלא אופייני לי כלל.
את הארוחה המשפחתית של הערב ביטלתי.
טוב שכך.
אדם צריך לדעת מתי כנראה הוא לא יעשה טוב לסביבה ומתי הסביבה לא תעשה לו טוב, כשזה לא תלוי בסיטואציה אלא בעניין פנימי.
אני בכל כך הרבה התכנסות פנימית שרף ההתבוננות שלי על אנשים עולה. גם ככה יש לי עניין ויכולת גבוהים להתבוננות בסיטואציות ובאנשים ועכשיו זה מחדד את התמונה לצבעים שצורמים לי המון פעמים.
השינה בצהריים היתה טרופה. ניסיתי להעביר את כאב הראש במנוחה ובסוף חלמתי כנראה את מה שרציתי למנוע בערב ורבתי עם כל אחד מבני משפחתי בחלום. מעניין אבל בהחלט מוזר. אף פעם לא היה לי חלום כזה, בטח לא כשאני מוזמנת בכל כך הרבה אהבה לארוחה.
לא זוכרת על מה חלמתי אבל הרגשתי שזה מחליף את חוסר הסבלנות שלי והפוטנציאל לריבים בסיטואציה משפחתית נפלאה רק בגלל חוסר שקט פנימי.
אני מניחה שלא עברה חצי שעה מהרגע שקמתי בסוף (מעל 10 סנוזים שצועקים עלי ששווה לקום. בסוף קמתי.) וכאב הראש הטורדני חזר.
בנתיים, בקריאת מדור מוסיקה וביקורת דיסק מלפני כמה ימים, גיליתי שהכהן הנהדר ביותר, הוציא דיסק חדש.
הביקורת נכתבה באופן מדוייק ומעניין ואני מגלה דברים שלא ידעתי.
הביקורת פותחת באמירה של מר כהן, בן ה 82, שהעז לחשוף שהוא מוכן למות (ומסתבר שנשאל בתרעומת - הכיצד העזת? #$@#!@$%)
מסתבר שהעניין עורר סערה וכהן חזר בו לקיצון השני ואמר שהוא מתכוון לחיות לנצח
(Please do Mr. Choen, please do)
למרות שהסערה לא התרחשה כאן, אני לוקחת את זה למחוזות המוכרים לי בארץ. כאן אנחנו הכי טובים בזה. ניכוס הפרטי ללאומי.
ניכוס הרחם, ניכוס הבאת ילדים לעולם / מדינה / עם יהודי / עדה / משפחה, ניכוס הבטן ההריונית, ניכוס חוויות וכמובן ניכוס מחשבות.
להיות אינדבידואל בארץ זה עדיין הרבה פעמים סוג של פשע וחשיבה עצמית-עצמאית לא תמיד מתקבלת בברכה.
אני לא יודעת אם לאונרד כהן אמר את מה שהוא אמר כי הוא מרגיש מסופק ושליו / בודד / עייף / כואב או כל דבר אחר אבל אני מוצאת שהאמירה הזו לגיטימית בכל גיל.
לפעמים זה מעציב מהצד לשמוע שאדם לא מסופק ונהנה מחייו וחש שעדיף מותו על המשך הסאגה הנוכחית או שהאובדן של אדם פשוט כואב לנו אבל כך או כך אני מוצאת את זה כדבר פרטי, כהחלטה אישית ובאמת בעיני לגיטימית. כואבת אבל לגיטימית.
ניגשתי למחשב ואיתרתי בשנייה את האלבום החדש שהוא הוציא בשם שנותן מחשבות לסביבת מחשבות לא אפלה אבל קרובה דייה שיש לי ממש בתקופה הזו; You want it darker
אז אני לא רוצה את זה ולא מחפשת אבל זה קיים כך שכהן, מצפה לשמוע אותך.
לאונרד כהן מרגיש לי מהזן המיוחד הזה שהאצילות שבו מורגשת למרחקים גם אם לא יושבים לשיחה אחד על אחד.
זה פשוט עובר.
הוא מזכיר לי את התחושות שעברו בי כששחיתי בטבע מאולץ עם חיות הענק של המעמקים. אי אפשר להסביר את זה אבל זה קיים.
מסוקרנת, שמתי לי ראיון חדש שלו. התחלתי להתעופף במחשבות.
האלבום מרגש אותי אבל ימתין לסבלנות והקשבה מלאים, נטולי כאב ראש.
בנתיים רדיוהד ובואי החדש והאפל מלווים לי את המחשבות שרצות למקומות רבים
חשבתי על בודהיזם ודרך ושלאחרונה לא עשיתי עם עצמי שום תהליך. הרפתי מעצמי.
בתאוריה נשמע לי נהדר לקחת את ההתכנסות שלי לתהליך פנימי מעמיק של בודהיזם, דאואיזם, קריאת ספרים ועשייה והתפתחות פנימית.
זה קורץ. אבל נראה לי שזה גדול עלי. לפחות כרגע. בטח לא לעומקים שבאמת שווה לקחת את הכלים האלו.
בנתיים יש לי לאונרד חדש שלם לטבוע בו