מצאתי משהו שכתבתי לפני הרבה זמן. על מה שהיה המועדון ביפו העתיקה, אבל הוא יפה תמיד..
הבטתי בה במועדון, למעלה בחדר שהיה בו סשן קטן, סשן פשוט של הצלפות בישבן. בחור הצליף בבחורה לבושה במכנסי ג'ינס, הבחור מצליף בה, אוחז בשיערה, מחזה רגיל ותמים יחסית במועדון, אבל התמונה המעניינת הייתה היא, שהביטה.
היא נעה עם המכה, אגנה נע עם תנועת היד שהצליפה, היא עמדה מאחריהם באפלולית מביטה, נעה איתם, כולה מרוכזת, מותחת חולצתה מטה, מכנסיה מעלה, אוחזת בחישוקים העגולים שעל התקרה הנמוכה, נתלית עליהם, נעה איתם, מסירה ידיה מהטבעות המתכת שבתקרה, נעה הצידה קרוב יותר, הכי קרוב שאפשר.
יודע עד כמה תחתוניה רטובות, רואה את אגנה נע, רואה אותה אוחזת בעצמה, ומושיטה יד שוב לתקרה, נתלית, אוחזת כמו הייתה קשורה, ועם כל חבטה היא מגיבה. כל כך רוצה להיות שם, להיות זו שצמודה עם פניה לקיר המחוספס, להרגיש את המגע החזק החם על ישבנה, שרצה בזאת כל כך.
מושכת מעלה שוב את מכנסיה, ניגשת למקום פנימי יותר, מביטה, כולה שקועה בתחושות שעוברות בה. היא לא רואה ולא שומעת דבר, היא שם בתוך הכאב, בתוך התנועה, בתוך התחושה של המגע, של היד המחליקה, היד המצליפה.
היא הייתה שם, עומדת מוכנה כפי שרק אישה יכולה להיות מוכנה להילקח, אם היה שם מישהו שהיה מוכן ומציע לה זאת. הרגעים האלה של המועדון הם הרגעים האמיתיים, לא הסשן עצמו, לא הבמה, אלא האנשים שנמצאים שם, ומגיבים.
