שעות שקיעה של תחילת אביב,רוח נושבת מהים,קרירה ומלוחה.יושבים על הספסל מביטים בשתיקה על השחפים הצווחים,על הגלים המתנפצים למזח בכרבולת לבנה מזהיבה, על רקע השמים הסגולים אדומים.
מרגיש אותך,רק לפני שעות מספר היית במקום אחר,מקום שלראשונה בחרת להיות,להתנסות,לא ידעת מה יהיה,והרי אין הדמיון שווה למציאות.זוכר אותך ברגעים של כאב את נסוגה פנימה,למקום בו מרגישה הכי בטוחה, בלבד שלך, באין הגדול שבפנים, את נעלמת לי, גופך למולי, נע עם מגע השוט,אבל את לא היית,ישבנך בוהק מאדים בחשכה, ואת לא חשה,את בחוץ , במקום בו לא חשה דבר,רק את הקליפה השארת כאן.
זוכר רגע בו אני מלטף אותך,ואת מחייכת כבחלום, מתוך מקום אחר, מחייכת,מביטה בי.רואה אותי,נשענת, רוצה לגעת יותר,אבל את קשורה לקיר,זה מרגיז אותך,אבל נכנעת,עוצמת עיניים, ממתינה לעוד.
כעת כה שקטה,מעכלת,מנסה להבין,אבל את רגועה,אוחזת בידי, מחייכת,אמרת שטוב לך,וזה מספיק.
לפני 7 שנים. 13 במרץ 2017 בשעה 7:48