שירת הברבור

עמדתי בפניו, פתוחה כולי
לעיניו הסוקרות הבוחנות
משפילה מבט משתלטת על הדחף להסגר להתקפל להתחבא
כל כך הרבה זמן מאז נחשפתי ככה לעיני אדם, גבר,שולט..

והא ניגש אלי אחרי זמן שניראה ארוך מנשא ,נטל את ידי והוביל אותי אל הקיר
השעין אותי פני אליו ידי שעונות כפופה כמעה
אני,לא קושר אותך אמר לא מרתק
לא אלי לא אל הקיר
את כאן רשאית ללכת בכל רגע שתחליטי
אבל אז תצטרכי להמתין עד שאקרא אותך אליך שוב

נירעדתי ,כל השיחות כל ההמתנה הציפיה הכל התנקז בתכי לרעד בלתי רצוני
עצמתי עיניים רואה את דמותו בחשכה,נצמדת אליה כמו אל שמיכת ביטחון ישנה אהובה ומוכרת ואני,אני מכירה אותו בכלל?

שמעתי את השריקה המוכרת עוד בכלל לפני שהייתי מוכנה
לפני שהגוף נמתח והתקשח לקראת הצליפה הנוחתת
על הגב
וזרם עבר בי, ונשענתי אל הקיר כמו אל חוף מבטחים
מתחזקת
ועוד אחת ועוד אחת גב ורגליים וגו ועוד עוד רועדת כולי מתחילה אט לאט להסתגל להתחמם
הכאב זרם בכל הגוף, כל כולי נהיתי כאב אחד ארוך מתמשך כבד
לרחף לרחף לא לחשוב דמעות ניקוו בזוויות עיני מהכאב הכאב שכבר שכחתי ממנו
והוא הצליף בי ,נגיעה אחת ועוד אחת אחת ועוד לאט לאט וכל נחיתה של מגלב על הגוף מסמררת אותו מצמררת

אותי

הוא ליטף ןהכאיב וכל נחיתת השוט על גבי היתה כמו מברשת צבע על בד, מונחת באיטיות ובדיוק במקומה
רכה וחולפת ,מונחתת ב יד אומן ,ידו המנחה של סדיסט מיומן
כזה שביקשתי לי מזמן
ומצאתי

ריחפתי רחוק משם ולפני שגלשתי בכלל הוא הפסיק הניח את המגלב בצד ניגש אלי תמך בי
ועם כל הגודל שלי, המביך לפעמים הרגשתי קטנה ומוגנת

והוא,הוביל אותי אל המיטה משכיב אותי על גבי, כמעט ברכות

שקעתי עמוק עדיין מרחפת על גלי הכאב כל הגוף זרם נשמתי עמוק וצללתי מנותקת בכלל
גלים גלים חלפו בי מהגב אל הראש לאט לאט ומשם למטה למטה למטה
נשמתי לאט נשימות איטיות ארוכות מתרכזת מרגישה אותו, על כל כולי ובתכי ופסקתי רגלים והרמתי אגן וגניחות שקטות שגברו והלכו נשמעו מתכי השרירים התכווצו התרפו מתמלאת כולי מאבדת שליטה משתוללת ממלמלת מייללת עולה ויורדת על רכבת שדים
סערת רפאים כמו נכנס בי יצור שלא אנושי
הגניחות התרבו השרירים התכווצו התרפו
צעקה ארוכה ופורקן מפרק ................

ושקט ....... ואני, מרטיבה מרטיבה, מרטיבה ורועדת

והיתה דממה והירגשתי ריקנות עמומה

פקחתי עיניים וראיתי אותו יושב על הכיסא מולי ומעשן ומתבונן
בי

ניערתי את הראש כמו מקורי שינה , לאט לאט מבינה ,שכל המשגל הסוער התרחש רק בתוכי במוחי לבדי ,הוא לא היה שמה בכלל

הוא קם לאיטו לא ממהר, וראיתי חיוך מנצנץ בזווית של העין שלו
בעודו פותח את החגורה

קמתי לאט ירדתי לקצה המיטה מתהפכת על הבטן ומתרוממת לתנוחה הישנה המוכרת
נושמת עמוק ממתינה מזמינה
והוא, בא.