"הרבה אנרגיות אני דורשת" אני אומרת לך "המון אנרגיות".
אני מכירה. אני יודעת.
גדולים וחזקים ממך הסתובבו לגמריי והשתגעו, במה כבר אתה שונה?
...
אני מפליגה רחוק בתוך הדמיון שלי, לעולמות שאין אליהם גישה אחרת, לא דרך הים וגם לא דרך האוויר. רק שלי.
אני מדמיינת אותך ואותי, בלי חיים, בלי מחויבות. בלי זמן. בלי מגבלות.
עם רעב. עם צמא. עם צורך. המון צורך. צורך שלעולם לא מגיע על סיפוקו ורק גדל עוד ועוד עם כל הזנה.
אני לרשותך. לנצח. לעד. בעולמות האלו ובעולמות הבאים.
אתה בועל אותי פעם אחר פעם. זה נמשך ימים, לילות, שבועות, חודשים. זה לא נגמר.
אנחנו כלים של הצורך, אתה החייל שלו ואני השפחה של שניכם.
רק אני ואתה.
רחוק מכולם.
...
"צריך להזהר לא להתאהב" אתה אומר לי.
אני חושבת שמאוחר מדי... וזה טוב לי.
אני גדולה מספיק כדי לדעת שעם התאהבות לא הולכים למכולת.
היא לא תמיד מחזיקה מים.
אבל היא מרגשת כל כך. מחרמנת כל כך. מגרה. וגם קצת אסורה לי, כל כך.
ואולי אני בכלל לא מאוהבת, אבל האמת? שאני לא מתעכבת לחשוב. זה לא מה שחשוב עכשיו.
מה כן חשוב עכשיו?
אין לי מושג.
תתבגרי כבר מטומטמת!
מה זה הריטריט הזה לגיל 20??
אבל בא לי. עכשיו כל כך בא לי.
אוליי זה בכלל לא ריטריט לגיל 20, אלא משבר של גיל 30 שמתקרב?
מעצבן להיות הגיונית כל כך בסיבוב השני.
בפעם הקודמת הראש שלי היה כל כך עמוק בתחת שלי שלא ראיתי דבר מלבדי.
אבל למה אין באמצע?
אצלי, אף פעם אין באמצע. נכון?
...
"שלי" הוא אומר.
"אני אוהבת להיות שלך" אני מתמוגגת.
מתמוגגת ומדמיינת.
שלך.
באמת שלך.
בכל רגע שתבחר. תמיד. לא יכולה להפסיק להיות שלך. זה מכלה אותי.
אני כבר לא מרגישה אשמה, לא מרגישה פחד, לא מרגישה מצפון או מוסר, אני פשוט מרגישה אותך.
בתוכי, בכל מקום, בדם שזורם בורידים, בכוס שלא מפסיק לטפטף, בראש שמוותר על כל טיפת היגיון ושליטה ופשוט מתערפל.
שלך. רק תיקח אותי כבר.
איך שתירצה. מתי שתירצה. לשעה, ליום, לנצח, רק תיקח.
...
אמצע.
אני צריכה למצוא אמצע.
אתה לא רוצה שאני אמצא את האמצע, האמצע יקנה לי יתרון, שליטה, פוקוס.
מי בדעתו הצלולה ירצה אותי מפוקסת? זה יותר מסוכן מכשאני מפוזרת לגמריי.
רק בעלי שיחיה. מאוהב בשתי הגרסאות.
אני חוצה את החדר בדרך לאסלה לפיפי מלאת חרמנות והוא, בעלי, צועק לי "יאללה איזה דבר תפסתי, את שלי", אני מתיישבת על האסלה וצועקת לו "אהובי, אל תעזוב אותי" ומוסיפה מטאפורה - "הגאות מגיעה עכשיו".
"גם אם כל יום תביאי הביתה גבר אחר אני לא אעזוב" הוא מגחך ואני מחזירה וצוחקת "אם כל יום אביא הביתה גבר אחר - בבקשה תעזוב" אבל גם קצת רצינית.
אמצע.
אוליי הוא האמצע שלי?
זה לא טוב מספיק. אני רוצה להיות האמצע. אני צריכה להיות האמצע.
...
נו ונגיד התאהבת ונגיד אין אמצע.
מה את מתכוונת לעשות עם זה עכשיו?
תתעוררי, זה החיים עצמם.
הוא לא יצמיד אותך בסמטה חשוכה כנגד קיר או בניין ויזיין אותך למוות.
הוא לא ייקח אותך למסעדה או בר או בית קפה ויתקע בתוכך את האצבע שלו או שתיים במהלך כל הארוחה.
הוא לא יפנטז על סופ"ש שלם ביחד, בין הסדינים, מלא בסקס, בכאב, בחשק, באיברים עומדים ונוטפים.
הוא לא יחשוב על נסיעות לחו"ל מבלי שתצאו מהמלון כלל.
במיוחד לא הוא עם כל התסביך מוניטין שלו.
הוא לא יתן לעצמו להישרף עד עמקי נשמתו מעצם קיומך.
הוא פשוט לא.
והאמת? יש לך כבר אחד שנשרף ממך. בעלך.
מטומטמת.
אבל אני רוצה משהו אחר.
הליבידו שלי לא יכול יותר לשבת על ספסל ענני האהבה.
אני רוצה שהכוס שלי יהיה גביע מי הנעורים שלא יוכלו להפסיק לשתות ממנו (טוב לדעת שלא הוצאתי לגמרי את הראש מהתחת בסיבוב הזה).
מישהו שכל משמעותו בעולם הזה היא לאבד את עצמו בתוכי ולהעביר את הדגדגן שלי 7 מדורי גיהינום.
מישהו שלא ינוח, ינשום, יאכל, יחייה לפני שזיין אותי, או העניש אותי, או גמר עליי או אותי.
אלוהים.
אמצע.
אני חייבת למצוא את האמצע.