"צריך להיזהר לא להתאהב" אתה אומר לי.
"ברור" אני יורה עלייך כי זה מובן מאליו. מה פתאום להתאהב עכשיו. מה אני השתגעתי?
...
5 שנים מאז שהכרתי את בעלי. מי ידע אז כשהכרנו שהוא יהיה זה שאבחר בו להיות לצידי?
כמה שאני אוהבת את האיש הזה. לפעמים אני גם עדיין מאוהבת בו, לפעמים אפילו לתקופות ארוכות.
אבל ככל שהזמן מתקדם העוצמות יורדות. העוצמות של החדש, האסור, הלא מוכר.
באופן טבעי. לכולם. אני יודעת. אנחנו לא מיוחדים.
אבל הן יורדות לאט לאט ואני הופכת לצמאה.
צמאה לטירוף, צמאה למתח, צמאה לריגוש, צמאה למשהו זר, למשהו חדש, צמאה פשוט צמאה!
ה5 שנים האלו היו ועדיין מדהימות, אני חושבת שזה הפרויקט הכי ארוך ורציני שניהלתי בחיי.
במסירות, באדיקות, באהבה אין סופית, בהצלחות, באכזבות, במעברים וגם בריגוש.
...
אני מסובבת לגמרי בימים האחרונים. מרחפת על ענן.
מרשה לעצמי מה שבא לי איתך.
לא סופרת, לא מתחשבנת, פשוט מתרגשת.
בלי סוף.
מתרגשת ונוטפת, נוטפת ומתרגשת.
ובעלי יודע, אוי כמה שהוא יודע ומזיין אותי פעמיים ביום.
ואני עוצמת עיניים וחושבת עלייך.
"אמרת לי שתמיד חשבת על בעלך כשאתם שוכבים" אתה אומר לי.
שיט. אתה צודק. זה באמת ככה.
5 שנים שנעלתי כל מחשבה שהייתה לי על מישהו אחר.
לא כי פחדתי ממנו, לא כי נמנעתי מלפגוע.
כי פחדתי מעצמי. מה אם אתחיל לדמיין אחרים וזה יפורר את כל מה שבניתי?
ובצדק אני פוחדת כי הרעב שלי לא יודע שובע. תמיד היה ככה.
אם רק הייתי יודעת רעב למה. לחדש? להערצה? לצורך? לכאב? לאסור? לשליטה אינסופית בי ובאחרים?
...
אני לא עצמי כבר שבוע.
הכל מתערבב.
הטוב עם הרע.
המוסר עם האסור. איכס בא לי להקיא מהקלישאתיות של עצמי.
אני רק רוצה להזדיין. מהבוקר עד הערב.
אבל לא זיון רגיל. זיון כואב. כואב כל כך שאני לא אוכל לחשוב אחר כך. שאני לא אזכור איך קוראים לי.
אני צריכה כאב. אני צריכה אותו עכשיו יותר ממה שהרגשתי אי פעם ב5 שנים האחרונות.
זה בוער בי. אני לא מצליחה לחשוב כמו שצריך. לא מצליחה לתפקד.
מרגישה שחזרתי 10 שנים אחורה והעולם מסתובב סביב זין רנדומלי וסביבי.
השתגעתי.
סופית השתגעתי.
"צריך להיזהר לא להתאהב" הוא אומר לי.
אני מנגנת לי בראש שוב ושוב את המשפט שלו.
האמת? אני לא זוכרת אם ככה זה מרגיש בתהחלה.
ואם ככה זה מרגיש האם זה רע? האם לעצור? אבל אני לא רוצה לעצור.
אני חייבת להמשיך כי עכשיו הכל הפוך סביבי ואני חייבת משהו אחר. שונה. רע. טוב. זר. אחר.
אתה מבקש לדעת עוד. להכיר. לחטט. לחדור.
ואני לא יכולה, איך אפשר כשיש לי מישהו אחר במיטה שלי שאת הזכות לחיטוט והכרה הענקתי לו?
אם תדע מה יש בתוכי לא נוכל לחזור אחורה. אני לא אוכל לחזור אחורה.
רגישה. אני זוכרת. זאת תמיד הייתה הקללה והברכה שלי. הרגישות.
בזכותה אני מי שאני כיום. בזכותה התקדמתי בעבודה מאוד. בזכותה פגשתי את בעלי.
בגללה נפגעתי המון ובניתי חומות של תיאוריות. בגללה פיתחתי צורך לשלוט ולהישלט.
ביקשתי את המפלט הזה מתוך מחשבה שזה מוכר ואת זה אני אצליח לנהל, דווקא עכשיו כשהכאב שלי גדול יותר מאי פעם. אבל אני לא מצליחה.
כאן לא אני מחליטה.
כאן זה אחרת.
"צריך להיזהר לא להתאהב" הוא אומר לי.
מה אתה יודע בכלל?
אתה לא מכיר את הלב שלי, את הנפש שלי, ואם אני כבר מאוהבת? עד מעל לראש?
ואני אפילו לא יודעת את זה? אז מה?
באלי לקרוע את העולם הזה ואת עצמי ואז להדביק הכל מחדש.
השתגעתי.
סופית השתגעתי.