וניליות, חגורה ומה שביניהם

אני בוערת מכאב, מיגון, מפציעות. 

אני מדממת את עצמי ושותה את הדם שניגר ממני. אני יודעת שהוא הכרחי כדי שאמשיך להתקיים. 

אז אני ממחזרת אותו. 

את אותו הכאב אני שותה שוב ושוב עד שאתרגל. 

אני צועקת, אני בוכה, אני משתלחת מבפנים. 

הכל שורף, הכל נורא, זה לא עובר, הוא לא עובר, החרא הזה לא עובר. 

אני מעסיקה את עצמי בכם.

טעימים, מגרים, חדשים, מסקרנים, מעסיקים, משכיחים, מעבירים, זרים. 

אני כל כך כועסת, כל כך יוקדת, כל כך מאוכזבת, במה הוא שונה מכולכם? 

הוא היה אמור להיות אחר, האחד שיניח אותי מעל הכוכבים וימות אלפי פעמים לפני ששערה טיפול מראשי. 

אבל הוא חטא. חטא והכאיב. 

הכאיב כל כך. 

לי.

בי.

אני רוצה לצעוק, להעניש, לבעוט, לשרוף, אני צריכה לשרוף. 

אותו.

אותנו. 

אותי.

פעם זה היה הרבה יותר קל לשרוף. להצית גפרור ולזרוק אחורה בלי להסתכל, לדלג בין העשן והלהבות בתחפושת של שדה חרמנית וסקסית שניזונה מההרס.להאמין ולדעת שבכל שלב אוכל להתרומם מכל תמרת עשן ושהגחלים לא יכולים לצרוב את גופי.

יערות בערו, ערים שלמות נפלו, כוכבי לכת התנפצו ונולדו חדשים ואני... התבגרתי?

זה נורא. 

כל כך נורא.

אהבתי להותיר אחריי שבילים של עצמות שרופות. אהבתי את הריח של הבשר החרוך, הוא היה מעניק לי כוח. את העשן הסמיך והמלכלך שהיה עוטף אותי בהגנה שחורה. את השמיים שהיו מתקדרים וממטירים גשם אפל ואת ההתבהרות והכחול שבאו לאחר מכן.

זה העונש שלי? להתבגר?

"משבר גיל 30" אני וחברה קוראות לזה. האמנם?

איזו שנה מקוללת הייתה לי.

היה בה גם טוב. אבל בעיקר קללות. 

אבא, בעל, אני - הכל נדפק.

מוצאת את עצמי זולגת לכאן אחרי 8 שנים כמו ונום שמחפש להשתלט על קורבן חדש ולכלות אותו. 

אותו או אותי? 

הכאב הזה בחזה שלא עוזב, המחנק בגרון, הרצון להרחיק, לדחוף החוצה, לבעוט, לא לחשוב, לא להתחשב, לא לדאוג, להיות רק שלי וברשותי.

אני מדממת. את עצמי. לתוך בריכת זרגים זקופים שמוכנים לקחת הכל.  שמריחים אותי ומזדקפים גבוה כדי להתקרב לסיכוי שיצליחו לקבל טיפ טיפה מהטירוף שלי. 

הוא מדבק. יש מכם כמה שנדבקו.

ופעם? לא היה לי אכפת, פעם אלו שנידבקו עלו באש ואני נשענתי אחורה, עישנתי סיגרייה והגמרתי את עצמי למראה הלהבות, והמשכתי לשריפה הבאה. 

אני מדממת.

ואיש לא יכול לעזור מלבדי. 

זה עליי. זה שלי. זה תמיד היה שלי. 

"איך את מצליחה להחליט ביום אחד שזהו, זה נגמר?" אתה שואל כי הזרג שלך כבר אחוז טירוף. 

בדיוק ככה יקירי. בדיוק ככה. 

רק אני יכולה וצריכה לדאוג לעצמי. 

כך היה וכך יהיה. תמיד. 

זו דרכו של עולם.

זה לא מלנכולי, זה לא אפלולי, זה פשוט אמיתי.

אני חושבת שלא נשאר לי מה לשרוף יותר אי שם אז התחלתי לבנות מחדש. ובניתי. חרשתי את הקרקע, זרעתי, השקתי, בניתי ארמונות ובתים וחומה ומקור מים וקישטתי את הטירה בגילופים עבודת יד ועכשיו אני נשענת. 

נשענת אחורה ומדליקה סיגרייה, משחקת עם הגפרור בין האצבעות. רוצה להשליך אותו לתוך כל מה שבניתי אבל מפחדת. כל כך מפחדת. 

ובכלל לא היו לנו גפרורים בממלכה עד שחזרת מאותו מקום עם חבילה אחת והנחת אותה מולי. כאילו אומר "אם את רוצה, תציתי"

אבל אני הרי כבר התבגרתי - אז לא הצתתי.

במקום,

הלכתי לסייד את הסדקים בטירה, להשקות מחדש, לבדוק כל חלק וחלק ולוודא שכל מה שבניתי לא ייהרס. לחזק יסודות אחרי רעידת האדמה שאינפנטיל כמוך הרעיד בממלכה שלי.

עשיתי עבודה נפלאה, באמת. הכל יפה כל כך, רמת גימור של שדה.

ועכשיו - זה בוער בי. 

לשרוף אותך.