וניליות, חגורה ומה שביניהם

אני צוללת לתוך עצמי כי הגיע הזמן. 

עכשיו צריך להסתכל עמוק פנימה ולבחון. כן כן, עכשיו, ב4 בבוקר כשהאודם עוד על השפתיים שלי והכפות רגליים בוערות מכל הריקודים על העקבים.

...

לפני 5 שנים התאהבתי בו. זה לא התחיל מהתאהבות, בהתחלה היה סקס, היה געגוע, הייתה תשוקה. 

הוא היה עדין, רך, חיזר כמו שראוי שיחזרו אחרי ליידי כמוני.

לא חיפשתי בו נחמה, לא חיפשתי חיזוקים, לא הייתי מפורקת ולא נזקקתי למישהו שירים אותי.

חיפשתי מוח. תבונה. עומק. התבוננות פנימית ועל העולם - חשיבה, מסקנות, תהיות, קצת פילוסוף, תיאורתיקן, אבל לא אחד עם הראש בתחת. 

חיפשתי מוח שלא מפסיק להעביר זרמי חשמל.

איך לא כתבתי אז פוסט על סקס עם מוח אני לא יודעת.

מצאתי אותו, הוא עניין אותי, העולם שלו היה שונה כל כך משלי. כל כך. המוח שלו עבד, עבד הרבה, על כל הדברים עליהם המוח שלי בחר לוותר. זה סיקרן אותי, איזן את המוח שלי. 

הוא היה גם חתיך בצורה בלתי רגילה והזיון הראשון שלנו היה הדבר הכי גרוע בעולם ואז, צחקנו על זה.

מהר מאוד הוא נתפס בחכה, זה לא היה קשה במיוחד, אחרי הכל אני תמיד משיגה את מה שאני רוצה. 

התאהב בי מעל הראש ואני בו. 

התחלנו לתרגל זוגיות. 

עברנו לגור יחד, אימצנו כלבים, עברנו דירה, ועוד אחת, ועוד אחת, התארסנו, חתמנו, הכל דפק כמו שעון.

הוא היה צריך אותי, כמו אוויר לנשימה, כמו ילד יתום. הייתי צריכה ללמד אותו את החיים עצמם, את ההיגיון, את האחריות. הוא היה לי כפלסטלינה ביד היוצר ואני... אוך כמה שאני אוהבת לפסל. 

אז פיסלתי. בלי סוף.

פסל מדהים, יפייפה, ממושמע. 

באמת שיצאה לי תוצאה די צייתנית בסוף ובכלל לא לשם כיוונתי. לא התלוננתי.

אבל אז ... התעייפתי. 

התעייפתי לפסל, להתוות, לחנך, ללמד, לגדל, לחבק, לחזק, לנזוף, ללטף, לזיין. פשוט התעייפתי.

אני הייתי זקוקה לו. מאוד.

שיהיה חזק. שיהיה יציב. שיהיה עוגן. שיהיה שומר ומגן. שיהיה כל מה שלא היה מעולם. 

רציתי לקטוף את הפירות של ההשקעה שלי.

אבל לו היה רעיון אחר,

הוא הלך לזיין. 

מישהי אחרת. במקום אחר. בלי הסבר. בלי משמעות. בלי חרמנות. בלי סיבה. פשוט לזיין.

הוא שיקר. שיקר והסתיר הרבה זמן ובסוף התוודה, נו, תגידו "הוא התוודה, לפחות זה מקנה נקודה" אבל זה לא היה הסיפור שלי ללא טוויסט בעלילה. 

הוא סיפר בלית ברירה כי החור שתקע אמרה שאחרת היא תספר לי בעצמה. 

אוך, התמוגגתי, איזה איש למופת פיסלתי. 

...

5 שנים שהתאימו לי כמו כפפה ליד.

לימודים, עבודה, זוגיות, כלבים. 

תראה עולם, הנה - אני גם כבר גדולה. 

אבל אז... זה קרה. 

איך מתקדמים מכאן? איך ממשיכים? מה זה אומר? למה זה קרה? איך זה יכול להיות? שאלתי את עצמי אלפי פעמים. אלפים. לא מצאתי תשובה והמטפלת הזוגית אמרה - "גם אנשים טובים עושים טעויות" ואני התרעמתי. 

אני אדם טוב ואני לא עושה טעויות ובטוח שלא כאלו. 

אני הצנעתי כל יצר שהיה בי ב5 שנים האחרונות למען הזוגיות. השקעתי את כולי בחינוך ובגידול שלו. קוראת את המילים האלו עכשיו ואומרת לעצמי, השתגעת? 

כן, השתגעתי. 

הוא היה לי כמו ילד ואני נהנתי מכל רגע. זה בא לי טבעי, אני אמא מגיל 8, כי זה המכתוב שלי. אז כשהגיע הגבר הזה וראיתי הזדמנות להוביל גם אותו בעולם - נכנסתי לתפקיד במהירות ובביצוע מופתי. 

הובלתי. 

ימים, לילות, דקות, שניות, מאיות. 

הובלתי. 

אז איך מתקדמים מכאן? 

האגו שלי צורח יותר חזק מהבאסים במסיבה שחזרתי ממנה.

מעולם לא היה לי אגו מולו. מעולם. 

מעולם לא השוותי אותו לאחרים, לא הרשתי לעצמי להסתכל עליו מלמעלה, הוא היה המלאך הטוב לב שלי שהיה עליי להוביל בעולם וכך היינו אמורים לצעוד לעולם שמעבר. 

ועכשיו?

מה עושים עכשיו?

...

אני נפגשת איתך בפארק. 

שיחות גנריות, קצת חניקות, קצת צביטות בפטמות, נו, ריטואל רגיל. 

אחר כך אוטו, חירמונים, אני כמעט מתעלפת, לך נעמד בטירוף, אני אומרת מילת ביטחון ו-איש איש לדרכו.

אתה כועס עליי גם ככה אז אל תחפש עוד סיבות - זה היה מקסים, מענג, די גנרי ובעיקר - לא מה שאני צריכה עכשיו.

אני חוזרת הביתה ואין בי אשמה. אני מחפשת בכל הפינות, מרימה כריות, מפעילה את הרובוט, מטיילת עם הכלבים, מכינה כוס תה, אבל האשמה לא מגיעה, המצפון לא צורח.

דממה. המפלצת ניזונה. 

מה עושים? איך ממשיכים מכאן?

מוקדם יותר השבוע אני בוכה בטיפול, מספרת שאוליי אני לא יכולה בכלל להמשיך בזוגיות הזו כי עכשיו אני משלימה עם מה שנמנעתי לתת לו מקום כל השנים - הוא פחות ממני, בהרבה מובנים. והאהבה שלי היא לא נשענת יותר על טוב הלב שלו אחרי שבגד. 

איזה גילוי. 

...

אני צריכה מכות, כאלו שיחרכו את העור שלי, יפלחו את התאים מהעוצמה והכאב, יזיינו לי את המוח עד שלא אוכל לחשוב. 

אני צריכה תרופה, מרגוע. 

צריכה לדעת - איך ממשיכים.

...

בינתיים רק אאחל - לילה נפלא.