מחורמנת
מחורמנת על החיים שלי, על המוח שלי, על השולחן עבודה שלי, על הכביסה שאני מורידה, על האוויר שמזיז את השערות הדקיקות שעל הגוף שלי.
מחורמנת על האוכל שלי, על המוזיקה שאני שומעת, על הכאב שלי, על העונג שלי, מחורמנת על עצמי.
...
פותחת עיניים ב9 בבוקר (כן כן, נפלאות ההייטקס) ולפני שאני מבינה מה קורה הויברטור השחור כבר תקוע בתוכי ואני מתחילה לנזול על כל המצעים.
הויברטור שקיבלתי במתנה - שאגב היה סגור בתוך האריזה שלו שנה וארבע חודשים עד לפני שבועיים – התרגל לעבוד שעות נוספות וכבר נאלצתי להחליף לו סוללות פעמיים.
אני גומרת וצורחת את עצמי לתוך החלל של החדר, מרגישה את העוצמה של הקול שלי חוזרת אליי וזה מגרה אותי רק יותר, אבל צריך לקום ולהתחיל את היום אז אני מוציאה אותו מתוכי, הולכת לשטוף ומחזירה למגירה, אומרת לעצמי בראש שזהו לעכשיו, ואני אתאפק עד הערב עם בעלי.
...
אני מנהלת ועובדת עם צוות חדש, אחד המנהלים נראה בדיוק כמו שהייתי רוצה. מבוגר, נו בגיל של ההורים שלי אני חושבת, גדול, גבוה, קרח ועם זקן ארוך, אה ואיך אפשר לשכוח את טבעת הזהב המאוד גדולה ועבה על האצבע הרביעית שלו על הידיים הענקיות האלה – מאז ומתמיד אהבתי אתכם ככה, ספק שייחים ערבים ספק דדי אישיוז.
בפגישת ההיכרות שלנו על הא ודה הוא פולט את המילה "וניליות" בהקשר עסקי לגמרי ומשתהה לשנייה לראות איך אני אגיב.
אני בולעת רוק בזריזות ובשקט ומחייכת, השיחה ממשיכה אבל אני דואגת שלא יפספס את הניצוץ בעיניים שלי, "וניליות" לא תהיה פה אדוני.
אני קופצנית לו, נמרצת, חכמה, יפה, מדויקת, חדה. אני רואה שהוא נהנה.
הימים עוברים, הוא דואג כל יום להעלות אותי לשיחת זום והיום? אחרי השיחה השלישית בזום שהייתה בלי מצלמה כי אני מהבית בשמלה קטנטנה ובלי חזייה,
הוא אומר לי " נו מה יהיה? כל היום אני לא רואה אותך", אוי אדוני,
אני פולטת משהו בסגנון של "כן המחשב שלי סגור ומופנה בכלל לחלק אחר בחדר"... הוא מצקצק וחוזר על מה שאמרתי לאט ובספקנות.
אני יודעת לזהות הזמנה. עסקית כמובן.
טוב אין ברירה. אני פותחת את המצלמה ומתענגת על החיוך שמתפשט לו על הפנים, נו איך אפשר להאשים אותו, הוא בטח חושב עליי כל יום השבוע, מאז שהתחלתי לעבוד כאן.
אני אוהבת להסתכל עליו, לדמיין אותו בדיוק כמו שאני רוצה שיהיה.
לדמיין את עצמי טסה אליו ואותנו מזדיינים בכל פינה באירופה. בד"כ משיגה את מבוקשי כבר אמרנו לא? בקצב הזה הוא יעלה אותי על טיסה לפני חגי תשרי.
הזום ממשיך. הוא תמיד כ"כ רגוע. כ"כ רגוע ומחייך בדיוק בטיימינג שצריך.
הוא שותה את המילים שלי בסקרנות אבל מסנן כל אחת מהן ולא נותן לי לסבן אותו באסרטיביות. "וניליות" עלאק.
חכי כאן דקה הוא אומר ויוצא מהשיחה. ואני נשארת ממוסמרת לכיסא. מה עושים עכשיו? מצייתים?
כן בטח! הצחקתי את עצמי. ממתי אני מצייתת?
(אני לא מפסיקה לחשוב על מה שאמרת לי לפני יומיים – אני לא יודעת להתחנן טוב טוב, זה נכון, מעניין אם זאת אני שמשכנעת מספיק מהר או הזרע שלכם שמספיק לבעור ולהחריש אתכם?)
אז אני יושבת על הכיסא, זזה ימינה, שמאלה, מחככת ירכיים, מרגישה את הכוס שלי מתמלא ומתעבה אליו. מהר. חזק. בלי שמחזור הדם יעבור בכלל את המוח. פשוט ישירות לכוס.
הוא אמר לחכות... אני מתלבטת... אבל אם אני אזלוג למיטה רגע ואוציא את הויברטור השחור שלי מהמגירה ואגמור צ'יק צ'ק הוא לא ידע, וגם אם הוא יחכה לי... עד כמה זה יהיה נורא? הרי בסוף כשהוא יזיין אותי בכל רחבי אירופה אני אזכיר לו בדיוק את זה וזה רק יעמיד לו עוד יותר ואני אחטוף כנראה.
אני מחברת את האוזניות להקלטות שלי איתך מהטלגרם – לפני חודש גיליתי את הטלגרם. כן כן. כלומר ידעתי שזה קיים לקבוצות וכאלה אבל לא מעבר.
מה נעשה שלא היה לי צורך כמעט עשור בלזיין ולגעת בכל דבר שנע על הכדור שלנו.
מתחברת להקלטות שלך מהטלגרם וטסה. שוקעת בתוך הקול שלך. מדמיינת אותו, את המנהל, מזיין אותי כל כך חזק דרך הכוס שאני באמת עומדת להיחנק למוות מהגודל של הזין שלו ואותך – עומד, נשען על הקיר, מסתכל איך מישהו אחר משתמש בי. מרשה לי. מאפשר לי. מפקח עליי. יודע שאני שלך.
אני מגיעה לגמירה תוך 3 דקות בדיוק ורוצה עוד, עוד הרבה, אבל הזום קורא לי.
עוברת שעה קלה, אני מנסה להתרכז, לא הולך לי היום – אני פשוט רוצה להזדיין ולגמור ולהזדיין ולגמור וחוזר חלילה.
אחרי שעה אני שולחת לו תזכורת קופצנית ומוסיפה "אין לחץ".
3, 2, 1 והוא עולה לשיחה.
הפעם המצלמה כבר פתוחה והשמלה כאילו התכווצה עוד יותר על החזה שלי.
נו אדוני לאנשים שנראים כמוך יש השפעה ונילית לגמריי על זונות קטנות ומלוכלות כמוני.
...
בעלי שולח לי
"השתגעת? מה זאת התמונת וואטסאפ הזאת?"
"מה קרה מאמי? מה רע?"
"אני אגיד לך מה רע – את שובבה שם והמבט שלך גומר"
"נו אז מה הבעיה לא הבנתי" אני משיבה
"אני לא מבין מה הולך איתך בחודש האחרון, אבל אני אוהב את זה, זה כאילו אני יוצא עם מישהי שאני בכלל לא מכיר, זה מרגש ואני חרמן עלייך כל הזמן, כל היום עומד לי בעבודה בגללך"
"נו מצויין אז תבוא הביתה ותעניש אותי כהוגן על התמונה, שוב, אני לא רואה מה הבעיה אהובי"
אני אוהבת את האיש הזה.
רק אדם שקורץ מחומר מאוד מיוחד יכול להתמודד עם כל מה שקורה לי לאחרונה.
לפני שלושה ימים חזרתי הביתה.
אזיקים חיכו לי על המוט מתח באחד ממשקופי החדרים.
צחקתי עם עצמי בלב " הוא בטח קרא קצת בכלוב והחליט להיות כזה קשוח ואפל" אמרתי לעצמי.
"מאמי מה זה החרא הזה? ממתי אתה בקטע?" אני שואלת אותו.
את האיש הזה שב5 שנים האחרונות שלנו כל פעם שהתחננתי שיכאיב לי טיפונת או קצת יגביל אותי, היה מסתכל עליי כאילו אני שינן (כן גם אני גיליתי הרגע שקוראים לפרח הזה ככה) ואומר "אני לא יכול להכאיב לך בחיים".
Oh well... מיותר לציין את כל עניין הבגידה שוב נכון? אם נורא מתחשק לכם תקראו אותי מדממת בפוסטים הקודמים.
לכאב יש הרבה פנים.
הוא אזק אותי למוט מתח ברצינות רבה ואז הלך והביא את הפלוגר.
יש לי איזו ערכת BDSM שקניתי לפני עשור שעד לפני שלושה ימים העלתה אבק.
הוא רותח עליי.
רותח שהתחרמנתי עם מישהו אחר ביום חמישי, רותח שאני בורחת לו מבין האצבעות, רותח שאני אחרת, לא אמא שלו יותר, משוחררת, עוקצנית, רותח על עצמו שבגד ואני? מקבלת את הכל באהבה.
כל פעם שהעור שלי פוגש את הנשיקות השורפות של זנבות העור אני נמתחת עוד, מחדדת את כל מה שצריך כדי לקבל עוד, לגרות עוד, לנטוף עוד.
בקיצור – היה סשן שלא יבייש רמה בינונית של מומחיות יחסית למישהו שעשה את זה בפעם הראשונה – אוהבת את האיש הזה כבר אמרתי?
...
"אנחנו כבר 3 ימים רק מזדיינים" אני אומרת לפסיכולוגית שלי "המון סקס, כל הזמן, נוטף, מחרמן, כואב, ר-ק סקס"
"ולמה זה את חושבת?" היא שואלת אותי.
איף איך אני שונאת שאני משלמת לה כדי שתהיה חכמה כנגדי לפעמים.
"כדי לא לדבר איתו" אני אומרת לה.
"כדי לא להגיד את מה שהכי מפחיד – שזה נגמר בינינו, שאני רוצה וצריכה ללכת, אבל אולי זה לא נכון ואני פשוט צריכה זמן, עוד זמן, להתבשל, לבשל, לאפות, אז אני מושכת אותנו, משהה" אני אומרת לה.
לא מקבלים החלטות פזיזות – את זה אמרה לנו המטפלת הזוגית שהברזתי ממנה השבוע.
...
אני אוהבת שיש לי אתכם.
את אלו שבחרתי ובוחרת שיילוו אותי במסע שלי ויקבלו הצצה קרובה יותר – אני מרגישה אתכם על העור שלי, לפעמים נכנסים מתחתיו ולפעמים לא. מדלגים. כל אחד בחלקה משלו.
על זה - יהיה לנו פוסט ביום אחר.
והיום?
אני פשוט מחורמנת למוות.
להתראות 😊
