3,2,1
מסך עולה
...
מאז שהייתי ילדה אני על במה.
בחיים האמיתיים ובהצגות.
תמיד הייתי הראשונה ללמוד את כל הטקסטים של כולם והאחרונה לדקלם את שלי ללא טעויות בלילה לפני ההצגה.
בגיל 3 הכניסו אותי למסגרות תיאטרון, כולם נשבו בקסם שלי, הייתי קטנה כזאת, אבודה, עם עיניים גדולות ויכולות תיאטרליות יוצאות מן הכלל.
שם היה קל יותר, בעולם שלי על הבמה החיים היו מה שבחרתי שיהיו.
בין ממלכות של פיות, נסיכות ואבירים ועד לפצועי מלחמה, גופות וחפצים דוממים.
את כולם אני גילמתי.
אני עיצבתי.
הם היו שלי.
הם היו אני.
כשאני יורדת על ארבע מולך אני מגלמת דמות, אתה מגלם, כולנו כלי משחק בלוח שחמט שברירי מזכוכית.
כשהעיניים שלי חודרות לתוך הנשמה שלך דרך האישונים שלך ואני מרגישה את הזין שלך מתקשה וגדל לי בפה אני מתמלאת כוח.
כמו מעגל של כוח מטורף שמתחיל בנשמה שלי ועובר דרך העיניים אלייך וחוזר מהזין ישר לתוכי. מעגל של אינסוף.
כשהייתי בת 5 סבא לימד אותי שחמט.
הייתי מעולה. הגעתי לאליפויות. סבא היה אז גאה בי. גם היום הוא גאה בנכדה שלו.
התיאטרון שלי הוא העולם כולו.
הכדור הצבעוני והמתפרק שלנו הוא כ"כ זמני, אז מה כולנו אם לא שחקנים עד שההצגה תגמר?
אני צריכה להכין אודישן.
פעם רציתי ללמוד משחק, אפילו התחלתי להתכונן עם מורה פרטי למבחנים למרות שהיה ברור לכולם שזה קטן עליי.
אבל אז התעוררתי והבנתי שאני אוהבת כסף. ואני לא בטוחה שבתור שחקנית הייתי מצליחה לכלכל את עצמי ברמה שאני אוהבת. אז שמתי את זה בצד.
"תמיד יהיה זמן לחזור לזה" אמרתי לעצמי.
עכשיו זה הזמן.
אני צריכה לחזור לשחק. זה בוער בי.
החיים עצמם, המוח, הלב, הכוס, המגלומניה – הכל בוער ואני לא מתכוונת לוותר הפעם.
אני צריכה להכין אודישן ותוהה לעצמי כמה טקסטים מהבלוג שלי לגיטימיים?
כמה מהבוחנים שלי נמצאים בעצמם בכלוב – כי בואו, יצירתיות נוטפת מאותו מקום של החרמנות והסטיות.
סטיות, איזו מילה מוזרה.
למה בעצם?
מי החליט? הדיסוננס הקוגניטיבי שלנו.
באלי לשכב על הבמה ולהתענג על ארוטיקה משובחת, למגנט אותם אליי, לא מפגרים, אני לא הולכת לאונן על הבמה! זה יהיה פורןהאב בלייב.
ארוטיקה.
כזאת שמשאירה את הפה ייבש מציפייה, מכמיהה.
כזאת שגורמת לביצים להתמלא בזרע אבל לא עד הסוף, כזאת שמרטיבה את הכוס אבל בלי שהוא יתחיל לנזול.
ארוטיקה, כזאת של כמעט, רק עוד רגע, ובכל זאת לא, לא כאן ולא עכשיו.
בשביל מה אתם פה?
תציעו לי מונולוגים שיכולים להתאים לפני שאני שולפת טקסט מהבלוג והולכת להמם אותם.
אני צריכה את הזרקורים.
נולדתי בשבילם.
נולדתי כדי לתת לאנשים לחיות דרכי את מה שהכי מפחיד אותם, גומר אותם, מעמיד להם.ן.
נולדתי.
אני ילדה של פעם.
מהסוג שיכול להנהיג מהפכות ולמוטט אימפריות.
מזל שנולדתי בימים שלנו שבהם הכסף והזין הוא שקובע.
אוך כמה אתם ביקורתיים ורציניים על כל שטות שאני יורקת לתוך הביובית שלנו. שחררו.
אני צריכה להכין אודישן. איפה מתחילים?
איך מרגיעים את הרעש שיש לי בראש?
הגמירות לא עוזרות.
שלא לדבר על זה שעד האודישן אני לא מתכוונת לאכול אפילו פירור. זה בשליטה אל תדאגו.
מה נשאר לי?
את כל הרגשות והמין אני צריכה לנקז לטקסטים. לבמה. אני צריכה שהם ידעו כמוני שאני הכי טובה.
ה כ י ט ו ב ה.
הצעות מהקהל? אל תתביישו.
תנו לי משהו ערום. אמיתי. מדמם. מגולף. כזה שישאיר אותי ואותם ללא עור להתחבא מאחוריו.
אמא, אבא, בואו תראו אותי,
אני עולה על שולחנות!