אמא אומרת שזה כי הפסקתי גלולות
חמתי מאשימה את ביל גייטס וקונספירציית הקורונה
חברות אומרות שזאת הפגיעה האיומה ממה שהיה
העם צועק דיקטטורה והפיכה משפטית
ואני? מחכה שמישהו יסגור את הברז על התקציב של הסרט שאני חיה בו...
...
לבד.
החלטנו שמפצלים בתים.
לא נפרדים.
לוקחים זמן בנפרד.
שקט.
אני צריכה שקט.
אני תמיד מקבלת את מה שאני רוצה, נכון?
אז הנה קיבלתי - שקט.
אף אחד לא נושם לידי. עליי.
בחודשיים האחרונים הייתי בטוחה שאם הוא ינשום לידי עוד פעם אחת אני אהרוג אותו או אעבור לגור בקרטון מתחת לגשר.
"לכי תעשי בדיקות הורמונליות" אמא אומרת "את פשוט צריכה כבר ילד" היא מוסיפה
אוליי?
אפילו חשבתי שאולי אכנס להריון מאיזה זין רנדומלי עם גנים משובחים ו(אם)כשנחזור אשתעשע לי במחשבה שהילד לא מבעלי.
נו מה קורה? מי סוגר שם למעלה את השיבר של הסרט הזה?
יש משהו בלבד הזה שמאוד משחרר, אין מישהו שאוהב להיות לבד כמוני.
לא בקטע מיזנטרופי, אני הכי חברותית ונעימה בעולם, אתם כבר יודעים.
ובכל זאת - הלבד שלי מוכר ואהוב עליי יותר מכל זוגיות וקשר עם אנשים.
כולם רוצים לבוא לבקר, שלא אשאר לבד, שיהיה לי קל יותר, ואני?
מחייכת ואומרת "תשאירו אותי ככה"
אני יודעת להחזיק את עצמי. את האמת שלי. יותר טוב מכל דבר.
מבינה שהיום יותר מתמיד אני יודעת לסמוך על עצמי כמו שמעולם לא הרגשתי.
איזה שחרור. איזו שליטה.
עובדת על לשחרר שליטה לאט לאט, מעצמי, מהעולם, מהאנשים בחיי, כבר אין בזה צורך.
הרי החיים כמו החיים, יכופפו אותך ויחדרו לרקטום שלך בלי הכנה וחומר סיכה ואת תצטרכי להתמודד.
יכאב, ישרוף, תרגישי שאת מתה, תייבבי, תבכי, לא תרצי לקום כי תרגישי שאת עוברת גירוש שדים אבל בסוף? אני אקום.
תמיד קמתי בסוף.
כי אין ברירה. העולם הזה יאכל אותך אחרת. למדתי לאכול אותו בחזרה.
עכשיו אני שבעה.
עכשיו אני יכולה להירגע. לשחרר.
שקט של יום שישי.
יום שישי לבד אחרי כל כך הרבה שנים, שקט אמיתי, בלב ובנשמה, של נחת, של סיפוק עצמי, של רוגע.
שקט אחראי.
אני אחראית אתם הרי יודעים כבר יודעים נכון?
כאב.
כמו תרמיל או תליון על שרשרת ויקטוריאנית.
כאב סטטי וחד בתוך הנשמה והגוף.
על מה שהיה, על מי שאני, אנחנו, על העולם, על המציאות.
כאב.
ואני לא בורחת לפרק אותו על חגורה כזאת או אחרת.
אני צריכה להרגיש את כולו. בכל מולקולה בגוף שלי. רק ככה מגיעים לאמת.
והאמת?
דבר ליניארי.
