אני יושבת מול בית הכנסת ובולסת פיצה.
מסתכלת על דלתות המבנה שתמיד טיפה פתוחות. מזמינות.
אני יושבת ומבינה שלשם אני צריכה ללכת השנה. להתעטף בכנפי השכינה ולתת לאלוהים שלי לחדור לתוכי כמו שרק הוא יודע.
...
יאללה גברת. שבי לכתוב ולהתחבר.
מספיק עם הבית זונות הזה שבנית לך פה.
...
קח קולפן. לא באמת אכפת לי אם את הרחב או את הצר והמשונן.
קח קולפן ותקלף.
אני יושבת מולך ומורידה שכבה אחר שכבה מעצמי.
ואתה שותה אותי.
מאכיל לי את המגלומניה בכפית שאתה דואג לסדר יפה יפה, שהכל ייכנס לי לפה ושום טיפה לא תנזול.
מקלף ומאכיל. אפקט כזה שלא נגמר - לא משנה כמה תקלף, אתה תמיד תמשיך להאכיל אז אני לעולם לא אעלם לעצמי או לך.
איזה שטויות.
פחד. אני אחוזת פחד.
פחד שאתה לא צריך להרגיע.
פחד שלי. טהור. נקי.
פחד להאמין, פחד לרצות, פחד להרגיש, פחד להפסיק לשחק.
איתך לא צריך לשחק, אתה גם לא כזה מאפשר לי, בכלל גורם לי להרגיש כמו ילדה חסרת אונים, תחושה לא מתקבלת על הדעה לאחת כמוני אתה יודע.
אבל אני לא יודעת אחרת. אני באמת לא יודעת.
פחד מלשחרר את עצמי. באמת לשחרר. לבטוח. להאמין. לגלות שיש רגעים קטנים של טוב בעולם חוץ ממני.
רגעים של אתה.
פעם חשבתי שבעלי הוא עוד רגע של טוב בעולם הזה. היום הוא מרגיש פשוט עוד רגע כמו כולם.
והרי בסוף גם אתה תתגלה כאחד כזה, רק עוד רגע, ככה זה תמיד, אפילו אתו.
אני באמת מגלומנית, מגלומנית מתוך כאב נורא, מתוך טירוף שמסרב להסגר במחלקה, מתוך החיים.
"סקס" אני אומרת לך למחרת.
"המון המון המון סקס" אני מדגישה וכמעט מתחננת.
למה סקס? כי ככה קל יותר.
ככה מובן.
אנחנו נזדיין וזה יהיה בדיוק ככה. זה יהיה רק עוד רגע.
הנפש שלי תזדיין חזק על הזין שלך אני יודעת את זה. אני מרגישה את זה.
יש כאן איזון מושלם בין כאב, חוסר רצון להרשים, כנות וביטחון.
והרי עוד רגע זה יתערער, אחד מארבעתם יזוז מהמקום המושלם שבו הם יושבים ואני שוב אוודה שצדקתי, כמו תמיד.
"תמיד כולם מתאהבים" אני אומרת לך ואתה לא מודה אבל מבין בדיוק מה הסיבה. אני רואה את זה באישונים שלך.
אני פשוט מתגעגעת. למה שהיה יכול להיות לי, למי שאני כשאני איתך. למשהו שאני לא מכירה או יודעת.
איתך יש לי חופש.
ולך יש קולפן ולי יש בולמוס מגלומניה.
איזה שטויות.
יאללה מר ג.
סקס.