"ברטולין" הוא אומר לי.
"מה זה ברטולין אדוני?" אני שואלת בסקרנות מגרה כי אני אוהבת מילים חדשות כמו את הגברים שמלמדים אותן.
"זה החלבון שאת מפרישה כשאת רוצה אותי, ככה שאני תמיד יכול לשתות ולאכול אותך"
אוי אדוני כמה שאתה צודק.
אני נכנסת לגוגל האהוב ומגלה שאכן בלוטת הברטולין אחראית על הנוזלים שהכוס שלי מייצר.
זה כל מה שצריך איתי – לזרוק מילים חכמות שנתמכות בספרות ואני שלולית.
מעניין אם יש ASMR ויקיפדיה.
איך לימדת אותי פעם ד"ר? סאפיוסקסואלית? בהחלט.
...
בתנועה חדה אני מרגישה את האוויר נעצר ואוזל לי מהפנים.
מחייב אותי להפקיד את החיים שלי בידיים שלך, לשחרר את עצמי מול עצמי, את עצמי מולך, אבל אני לא מצליחה.
מעולם לא ננתי לאיש את עצמי עד הסוף.
ככה סבתא לימדה – תמיד להשאיר חלק לעצמך, ואחרי שסיימתי להתמרד בה ולחפש אגדות ונסיכות – הבנתי.
תמיד צריך להשאיר חלק לעצמי כדי שאשאר שלמה.
וויתרתי על אגדות ונסיכות. ירדתי מהעץ עליו טיפסתי. התחלתי לחיות בין האנשים.
לתרגל מציאות.
אני חושבת שאפשר להגיד שהתמקצעתי עליה נכון לנקודה זו – זה כמו משחק שחמט, יש גבול לגיוון המהלכים והדרכים לנצח.
קצת משעמם לא?
אמא אומרת שאני פשוט צריכה ילד וזה יעבור.
אני לא חושבת שאני רוצה להביא ילד מתוך שעמום.
אני חושבת שאני רוצה אבא אחראי לילדים שלי. לא רק אוהב.
אני רוצה אבא שיריץ בראש כל תרחיש אפשרי ויגן עליהם בכל מהותו.
אחד כמו שלי לא היה.
די יקיריי אני נותנת לכם מעט קרדיט ואתם יודעים שלהפציץ אותי באדומות ולשחק על דדי אישיוז בעיקר מבזה אתכם.
אני מסתכלת עלייך ואני רואה את המשפחה שלנו.
אותי, אותך וכמה ילדים, אוליי 3 אדוני?
ואתה לוקח את כולנו על הגב הגדול שלך ויש לנו אפילו מקום לעוד עציצים או חיות או ילדים או... נשים?
כי אתה מחזיק אותנו.
כי אתה יודע.
כי אתה יכול לאפשר לי לשחרר ולא להיות אחראית על כ-ל חלקי התבל.
אני מפחדת. ממך. מעצמי איתך. מהעתיד שלנו.
להזכיר לכם שיש עוד בעל בתמונה?
...
מוטרפים.
אחד מהשנייה.
מלאים בברטולין.
אוהבים.
הגיוניים.
טובים.
פשוט טובים ביחד.
"אוליי אדוני, זה – זה." אני פולטת אחרי 6 ימים של היכרות ולא מרגישה מטורפת.
תמיד בזתי לכל אלו שאמרו שמצאו את האחד/ת שלהם וידעו שזה – "זה".
ילדים חסרי מודעות ויכולות לראייה ביקורתית אמרתי לעצמי. קינאתי בהם קצת.
כמה קל יותר כשהמוח והנפש לא עמוקים ללא תחתית כמו אצלי.
אבל אנחנו? כמויות אין סופיות של מודעות וראייה ביקורתית. מזדיינים במוח לפני שחודרים לחורים.
והמוח שלך טעים לי כמעט כמו הזין שלך בגרון שלי.
מידת טבעת, שמות לילדים, מקום מגורים, משפחות, תאריך ומקום חתונה, חופשות – הכל כבר סגור.
אוליי אדוני זה – "זה"?
אבל מה נעשה עם בעלי?
...
אני יודעת מה תגידו.
זאת התלהבות.
זאת התרגשות.
זה טירוף.
זה ברטולין.
רק - שזה לא.
זה משהו אחר.
זאת אמת. זאת בגרות. זאת מודעות. זאת צמיחה וגדילה והיא כנראה התרחשה בזמן שגידלתי את בעלי,
אבל את עצמי, קצת שכחתי?
גדלתי אדוני. אתה יודע. אתה רואה. עבר עשור. חיים שלמים. גדלנו אבאלה.
ועדיין איתך אני מרגישה הכי קטנה ביקום.
קטנה ומוגנת.
"אתה תתעייף מהר מאוד" אני אומרת ואתה מתרעם עליי.
אתה בטוח בעצמך שאני שווה את זה.
רבים כמוך היו. מעולים. מהממים. חכמים. טיפשים. זקורים. צריכים. כולם היו צריכים.
אתה לא צריך.
אתה בוחר.
ואף אדם בדעתו השפויה לא יבחר באחת כמוני לחיים.
רק בעלי. כי הוא צריך אותי.
קילומטראז' של 5 שנים יש לי ולו.
מסתכלת עלייך ורואה 50 שנה קדימה.
"אני לא אהיה שיקול בפרידה שלכם" אתה אומר ושוב צודק.
ואני? פשוט רוצה לשכוח את עצמי
ולטבוע בברטולין.
