אני אוהבת אותו.
באמת אוהבת.
הוא איש טוב.
קצת מפוזר, לא אחראי, לא מגדיל ראש.
הוא מבשל נהדר ותמיד.
הוא מבצע מטלות והוראות כמעט בצורה מדויקת.
אני אוהבת אותו.
הוא שר מדהים.
הוא מסתכל עליי כמו השמש בשמיים שלו ובלילה אני הירח שמאיר לו את הכוכבים.
הוא איש פשוט שכל רצונו בעולם הוא להיות לידי.
...
אני נכנסת למסיבה והעיניים שלי מיד מזהות אותו,
בדיוק כמו הממתקים שאני אוהבת,
ספק מסתורי, ספק אבוד, ובעיקר לא מתרפס מולי.
אני זוהרת יותר מתמיד כי אני ניזונה ממבטים.
הם מנסים את מזלם אבל רק הוא נשאר לשבת ונראה כמעט לא מתעניין.
אני לא מוכנה להשלים עם זה ומתיישבת לידו.
שואלת לשמו ולשלומו, מנסה לפתח שיחה, להזיז את השיער נכון, לחייך כמו שאני יודעת.
כמעט מגישה את עצמי על מגש של זהב עם עיטורים.
ללא הצלחה.
החושים שלי מתחדדים ואני חוזרת למסיבה אבל האנטנות קולטות ברדיוס רחב במיוחד ועובדות עם כל תנועה שלו.
אני אוספת מידע - מזהה רוגע, מזהה צניעות, מזהה שקט פנימי, מזהה שיחות מעניינות, מזהה שוני.
אני אוהבת שוני חיובי. מתחרמנת ממנו מאוד. אוהבת להיות מופתעת ולגלות עוד חיוביות בעולם שלנו.
הוא עוזב את המקום ואני מתארגנת תוך 5 דקות על המספר שלו.
...
אנחנו מטיילים על חומות העיר העתיקה,
הוא נשא אז אקדח והרגשתי בטוחה אתו באזור הזה,
אנחנו חגים במעגלי שיחות סביבי וסביבו. שעה, שעתיים, שלוש, עוד רגע מגיעים לחמש.
אלוהים מה צריך לקרות כדי שהוא ינשק אותי? אני תוהה לעצמי וכבר מתחילה להתעצבן אבל מנסה לרסן את עצמי.
אנחנו מסיימים את הלילה או יותר מדויק את הבוקר במיטה ואני שולחת אותו לדרכו, לא בטוחה מה אני חושבת על החוויה שלנו בין הסדינים.
...
"אז חצי - חצי?" הוא שואל אותי בדייט השני בשיפודיה.
אני מרימה את הלסת שלי מהרצפה אבל מחייכת בחיוב ומושיטה את האשראי.
כסף אף פעם לא שיחק אצלי שיקול.
ידעתי עוני וידעתי עושר, כסף בא והולך ובסוף כולנו מסיימים באותו הבור באדמה.
השיפודים היו מעולים בזה אני בטוחה.
...
"בדקתי לך דרכי הגעה אליי יפה שלי" הוא אומר בעודי מסדירה נשימה מהמשמרת המאוד אינטנסיבית שלי.
אני מתמוגגת. אני אוהבת להניח את הראש אחורה ולתת לעולם לדאוג לי, רק לרגע.
אני מכירה את ההורים שלו, את המשפחה, את החיים שלו.
"מלח הארץ" אני חושבת לעצמי.
הוא מתחיל לשיר ואני שוקעת. מרגישה את הנשמה שלו מתנפצת על הפנים שלי ונכנסת ישר לתוך הלב שלי.
ואין משהו שאני נוטפת ממנו יותר מנשמות מנופצות.
אני מתאהבת.
...
"אולי פעם אחת תילחם על מה שחשוב לך? בסוף אתה תישאר לבד" אמא שלו אומרת לו.
דפיקה בדלת שלי.
פרחים ענקיים ודובי. יפה אין ספק. אבל אותי לא קונים במתנות. תראה לי את הזבל שלך ואז אחליט אם אתה ראוי.
"אוי סתמי כבר, את יודעת שאני אוהב אותך" הוא נוהם כשהוא בתוכי.
נשמה פצועה שנוברת בתוך החורים שלי.
כמו שמנת לחתול.
...
תטפלי בי, תאהבי אותי, תיתני לי, תגדלי אותי, תפתחי אותי, תקלפי אותי, תיגעי בי, תפרקי אותי.
את אלוהים.
יש לך את כל הכוח בעולם ואני עבד לרגלייך.
בך אני בוטח יותר מהכל.
לך אני מציית.
אני יודע שאת יודעת הכי טוב מכולם ומכולן.
איתך אני לא אבוד יותר.
...
פרחים.
בעלי מביא לי פרחים באופן קבוע הביתה.
מעולם לא ביקשתי.
אחת לכמה שבועות או פחות מופיע זר בגודל כזה או אחר בבית שלנו.
ואני מחייכת ומודה לו.
זאת הדרך שלו לאהוב אותי.
בעלי מבשל.
אחת לכמה זמן מופיע אוכל במקרר ובבית.
אוכל טעים מושקע מגוון ומשובח.
אני אוהבת אוכל, יותר מפרחים.
זאת הדרך שלו לאהוב אותי.
בעלי מפוזר.
אחת לכמה זמן הוא שוכח.
את עצמו, אותי, את האחריות שיש בעולם, את מה שחשוב באמת.
אני מזכירה לו.
זאת הדרך שלי לאהוב אותו.
בעלי עצוב הרבה.
הוא מעולם לא התגבר בדבר.
מעולם לא התמודד עם קושי או משבר.
כשפוגש בהם הוא נופל חזק.
ואני מרימה אותו. תמיד. פעם אחר פעם. לנצח.
זאת הדרך שלי לאהוב אותו.
בעלי איש פשוט.
מוצא את האושר שלו בדברים הקטנים.
בנמלים שרצות על המדרכות, בשקיעות, בגלים, בתוך השקט.
זאת הדרך שלי להתנחם אצלו.
בדברים הקטנים.
...
בעלי לא נלחם.
מעולם.
זאת הדרך שלו לאהוב אותי.
הוא נותן לי להילחם את כל המלחמות שלנו לבד.
הרבה יותר קל לנהל מערכות שלמות רק ומול עצמי.
אני תמיד מנצחת.
אבל לאחרונה זה כבר קצת כבד.
בעלי לא נלחם.
גם לא עליי.
נגמרה המערכה של ההתשה,
עכשיו -המלחמה הזאת פשוט קרובה לסיום.
.
