אני רעבה.
מילאתי את המקרר בכל טוב.
פירות, ירקות, דגים, מתוקים, אוכל מבושל, אוכל קפוא.
רק תבחרו.
אני רעבה.
אני רוצה לטרוף את כל מה שיש על המדפים.
אני רוצה לדחוף לגרון שלי כל מאכל שיש במקרר ובמקפיא שלי עד שלא יהיה יותר לאן לדחוף והוא יתחיל לצאת מהפה.
ינזל על כולי.
חתיכות, נוזלים, צבעוניים, טעימים, מריחים.
אני רעבה.
שום דבר לא יכול להשביע אותי.
חשבתי שסקס ירגיע אותי.
אבל אחרי 24 שעות נטענתי שוב באותה אנרגייה מחשמלת כאילו לא הזדיינתי שעות וגמרתי בשרשראות.
חשבתי שאהבה תספיק לי, תיקתקתי פה ובחוץ התאהבויות כמו מסטיקים אבל זה לא מעניין מספיק.
חשבתי שאשקיע בעצמי, אכבוש עוד פסגות, נו ועכשיו לשמחתי וכהרגלי משכבשתי - אז מה? נשאר להודות לאלוהים שאני מוצלחת כזאת ועם מוסר עבודה ומשמעת בשחקים.
חשבתי שאם אביא את עצמי לכל כך הרבה אורגזמות ואעבור על כ-ל קטגוריות הפורנו אבין מה חסר לי.
אפרוק את עצמי מהדיבוק שבי.
הלוואי, בעיקר החלטתי שבא לי לנסות אלפי ויברטורים אחרים.
חשבתי שאם אהיה לבד - אצליח לסדר לעצמי את הראש, אפנה מקום בשבילי ואצליח לפנות גם בשבילו, כמו פעם. אבל זה לא צלח. או שכן? רק הזמן יגיד לי.
אני רק רוצה עוד מהלבד ועוד אוכל, כמויות של אוכל.
כמו טריפ שמיימי שלא נגמר.
התרגשויות, זיונים, אודם עמיד, מועקה בחזה - אני כבר מכירה את כל אלו.
מרגישה שנעדרתי מליחיות את הקיצוניות שבי כמעט עשור אבל עכשיו משחזרתי - מתבדה לגלות שדבר לא השתנה והנורא מכל קרה - אני התבגרתי.
אני רעבה.
רעבה להיגיון, רעבה למציאות, רעבה לזין שלך, רעבה לזין אחר, רעבה להצלחות, רעבה לכאב, רעבה לרוגע, רעבה לאושר.
יכולתי לכתוב פוסט פשוט מעולה וציורי על מקרר של רגשות ותחושות וחשקים, והוא היה גורף המון לבבות,
אבל אני כל כך רעבה,
שאני לא מצליחה לחשוב,
אז אני מקיאה את הרעב שלי לתוך הקנבס הלבן ומקווה שזה יתן לי מרגוע.
אבל בטח ניחשתם שהמוטיב החוזר לאחרונה הוא - שלא.
אין מרגוע והרעב רק גדל.
אוליי תמיד הייתי כזו אבל למדתי לנהל את עצמי מעולה בתוך הטירוף ועכשיו פשוט נמאס לי?
אוליי אנשים כמונו תמיד יישארו רעבים ולעולם לא ידעו שובע אמיתי מהו.
אם הייתי יכולה לאכול עכשיו
הייתי מכינה לי טוסטונים עם פטה כבד וריבת בצל או אגסים מעל.
אבוקדו פרוס עם מלח לימון ופלפל.
קערת ספגטי עם רוטב עגבניות משובח, ללא פרמזן הפעם.
קרפצ'יו בקר.
סושי חריף.
מג'דרה עם צזיקי.
סלט עם מנגו ובלסמי מצומצם.
מוצרלה, המון מוצרלה ועגבניות ובזיליקום.
אוי ושווארמה! פאקינג שווארמה בלאפה עם טחינה ועמבה וכרוב וחמוצים ועוד טחינה ועמבה.
אבל אי אפשר עכשיו.
כי עכשיו אני צמה.
צמה מאוכל עלאק.
צמה מזין יותר נכון.
צמה מגמירות.
צמה מריגושים.
צמה מאהבה.
צמה ממנו וממך ומאחרים.
צמה כדי למלא את מה שחסר בתוכי.
"אני אוהב שאת מאושרת" הוא אומר
"אני אהיה מאושרת רק כשאבא שלי יהיה בחיים" אני עונה כמו ילדה מטומטמת.
אבא הלך לי.
הלך ממזמן אבל רק השנה הבנתי כמה.
כמה הוא באמת הלך ולא יחזור אליי.
לעולם.
נו נו, אפילו להכי מופרעים מביניכם חייב להיות קמצוץ של הגינות שנייה אחרי צאת כיפור כדי לא להמיר את זה לדדי אישיוז. תצליחו?
יפה.
אני לא מצליחה.
אני רוצה לדפוק ולזיין כל אבא שאני רואה ברחוב.
ואת אלו שאני מזיינת אני מכריחה להיות האבות שלי.
אני רעבה.
לאבא.
