לא מצליחה להתרכז
לא מצליחה לנשום
לא מצליחה לאכול
אז אני כותבת
...
בערה.
אני בוערת.
אבא ג' , זוכר שצחקנו על להכניס חוויות לאקסל?
הלכתי לאיבוד בתוך עצמי אז הכנסתי את כולכם לאקסל.
נו לא את השולטים הנפלאים מכאן, תיהיו רציניים.
את הגברים האמיתיים הטעימים והרגילים שבחוץ.
ככה קל לי לזכור מי נולד איפה, מתי, משפחה, עיסוק, חברים נו וכמובן אחרי כל פגישה יש ציון.
ככה זה כשאת נסיכה מחוזרת או בת זונה שחיה בסרט, עוד לא החלטתי.
...
פגשתי אותו והכנסתי לטבלה.
נראה מעולה, אבל הנפש חולה.
חולה כל כך שהציון היה 5/10 והיה לי ברור לאן זה הולך.
הרי מי לא אוהב שמטפלים בו, ואני? אוך כמה שאני אוהבת לטפל.
לטפל ולהפוך למושא הערצה, לשמש בשמיים, לירח שמאיר על הכוכבים, לטעם החיים.
וכך היה.
פגישה, ועוד אחת, הוא יונק ממני את החוכמה המגלומנית ואני ניזונה מהנפש החולה והמדממת שלו כמו מפלצת מכוערת ודוחה מהשאול.
אני תולה את הסיכוי הקלוש להשאיר אותו בלשונית "פעילים" בטבלה בסקס שאוליי עתיד להגיע.
אם הסקס יהיה טוב אצטרך לחשב מסלול מחדש.
כי בכל זאת, הסחורה יפה (כמו שהיית קורא לי אבא, זוכר?) והנפש פצועה אז השילוב הזה די טעים בינתיים.
אבא, זוכר שכשהייתי שותה היית כועס עליי? כי היה משתחרר לי הרסן ואתה לא אוהב ילדות שלא מתנהגות יפה. אותן אתה לא יכול לנהל.
אני שותה המון לאחרונה.
מתמכרת לתחושת החופש, השחרור, משקרת לעצמי ומאשימה את האלכוהול כשמסירה אחריות.
מתענגת על החופש והכאב שלי.
אני פוגשת אותו שיכורה מאוד, הדופק הולם לי ברקות, לא אכלתי אותו יום ושתיתי לא מעט ומהר.
הרחוב הופך לפסים מרוחים ולריח של גשם רטוב ואני מתנפלת עליו בידיעה שהאודם שלי לא יזוז מילימטר כי אני הרי ליידי ויודעת איזה מותג למרוח.
הוא מופתע קצת, אבל אני בכלל לא רואה אותו. רק את עצמי. את החולי. שלנו.
אני נרטבת מהכאב הנורא שמציף אותי ואותו.
הוא רוצה אותי
הוא צריך אותי
הוא בוער אליי
ואני?
נו כבר הבנתם.
הסקס היה מטורף.
איך אני אוהבת שמזדיינים חזק.
כמו חיות.
אין מחסומים
אין מחשבות
רק הגוף מדבר
והגופות שלנו דיברו.
דיברנו כל כך ששכחתי את עצמי.
ומה עוד אתם יודעים?
שאני מתאהבת מחורים.
ואז זה מתחיל.
ימים של איבוד שליטה, של טירוף, של בערה, של כאב, של חרדה, של כמיהה.
אני???
נו נו, אתם יודעים אני מתאהבת כמעט באותו קצב שאני מחליפה מצעים, אבל לא ככה.
משהו בי צורח לחופש
לשחרור
לסכנה
להתאהב בנפש לא יציבה ולהתמסר לו
לתת לו את כולי
כמה שירצה בי
החולי שלו מייחד אותו
ספק גאון ספק מטרידן בפוטנציה
השדים בעיניי התכלת שלו שבו אותי
אני מרגישה שאני מביטה דרכן הביתה, לבית של המפלצת שאני.
אז אני בוערת.
ורטובה.
ולא אוכלת.
ולא נרגעת.
ורוצה עוד. עוד ועוד ועוד ועוד. וגם הוא.
כי בשבילו אני האור.
והוא בשבילי הדרך הביתה.
לשאול.
שם אוכל לשאול את מי שאחראי לכל הזוועות בעולם "למה?"
והוא לא יענה לי אפילו ורק יצחק.
כי אפשר.
כך האנושות בנויה ילדה.
והמלאך החולה שלי מבין את זה בדיוק ככה.
וחי את המציאות העירומה באמת.
וזה עולה לו בנפש.
ואני משתהה
ושותקת
מרגישה שאלוהים או השטן הגיעו אליי.
הנה, אבא כבר כאן.
...
למען הסר ספק
לקחתי כדור הרגעה ואכלתי מקדונלדס כי אני חייבת להתקיים איכשהו.
עד כאן ממחוזות הטירוף.