רצית לטוס אז ליפן
עם ההיא
שהייתה לך לבית
למרגוע
שהיית לה למטפל
למושיע
לאהוב
"איך הכל לא הלך לפי התכנון" אמרת וחייכת בכאב
כאב שאני מכירה טוב כל כך
"תכנון" זה הדבר הזה שהאדם מתכנן והיושב במרומים צוחק בתגובה ופותח עוד שקית גרעינים
גם אני תכננתי עולם שלם
יקום שלם בניתי בעמל רב סביב האחד שחשבתי שיהיה שלי לעד
ספק חשבתי ספק דמיינתי
ואז התחילו ליפול עליי קליפות גרעינים מהשמיים
והתכנון קיבל טוויסט בעלילה
כמו סרט משובח
סרט של החיים
רצית לטוס אז ליפן
"בואי נעזוב הכל וניסע" אמרת וחזרת בך אחרי שנייה
אני לא חלק מהתכנון
וקליפות הגרעינים חפרו בבשר שלך והשאירו סימנים
צלקות זעירות
שמזכירות לך שפעם היה תכנון
פעם היה סרט
ומאז אתה לא מוצא מקום
נאחז בעלילות סרטים של אחרים
זורק את עצמך על כל במאית שיכולה להזכיר לך למה הסרט של החיים עוד שווה
"בואי נטוס ליפן" אמרת
ושנינו ידענו שזה לא באמת אפשרי
אבל הטעם המתוק של האוליי
של הספק
הטוויסט בעלילה שמאפשר לברוח מהקליפות שלא מפסיקות ליפול מלמעלה
יפן... לא רציתי מעולם לבקר שם
יש אנשים שזה בוער בהם, כמוך
אבל אצלי? לא
ביליתי שבוע בלשלוח לך המון תמונות הנטאי
כל אחת יותר מתריסה מהשנייה
מוציאה מריכוז
מזכירה לך אותי
את הצורך שלך בי
את החופש שלך אצלי
ואת יפן
אני סיימתי לתכנן
אני בחרתי לחיות
במציאות
בכאב
באמת
בקליפות
כי הצחוק של מפצח הגרעינים שבמרומים מהדהד באוזניי כל כך חזק
אבל אתה
עוד מתכנן
ונפצע
ארוכה עוד הדרך שלך
ויפן רחוקה
ואני משווה את המרחק
ונותר לי ולך
לדמיין את יפן
האחד ייתכנן
והשנייה תחייה
והקליפות הם ימשיכו לטפטף מלמעלה
על הסרט
על החיים
עליי
ועלייך
ועל יפן
