זנחנו את המיטה ואני עומדת מול החלון ומביטה החוצה, מעניין אם כל האנשים האלה, המכוניות, הרמזורים יודעים מה קורה כאן כרגע, מעניין אם זה היה מגרה אותם, כמה היו נחרדים וכמה מבקשים להצתרף, כמה היו מרטיבות וכמה היו חוזרים הביתה ומזיינים לחברה שלהם את המוח החוצה.
אתה אוהב את התחת שלי, אני יודעת את זה. אתה נפטר מהחולצה שלך בזריזות על ונעמד מאחוריי, נצמד, אני מרגישה את החזה שלך כנגד הגוף שלי, אני מודה לך בלב על המחווה הזאת ואין מאושרת ממני שהנה אני מרגישה עוד חלק ממך. הידיים שלך עוטפות אותי, אני מתחילה להתחכך בך, לאט, לאט, בעדינות, אתה אוהב להרגיש את הפלחים שלי על הזין שלך את זה הבנתי די מהר.
אתה מרים את קצוות הבייבידול שלבשתי לכבודך ומלטף את התחת שלי, הידיים שלך מוציאות אותי מדעתי ואני נאנקת, אני פורסת שתי ידיים על החלון ונשענת עליהן, אתה מלטף אותי ואני מאוהבת בכל ליטוף שלך יותר מהקודם. אתה אגרסיבי ואתה לא אוהב ללטף הרבה זמן, שניות ספורות ואתה חופר בתוכי, שתי אצבעות חזקות חוזרות למקומן והכאב הצורב הזה מזכיר לי כמה התגעגעתי אליהן.
אתה מפשיל את הבייבידול ככה שכל התחת שלי נתון לרשותך. אני מרוכזת כ"כ באצבעות שלך, בכאב, בגלי החום, בצלילים שבוקעים לי מהגרון, מדי פעם עוברת תהייה זריזה על איך אנו נראים מלמטה ואם מישהו מהרחוב אכן עצר והרים את מבטו לחלון שבאופן מפליא ארוך ורחב ורואים בו את כולי או לפחות כך נראה לי.
אך! צליל גבוהה ומצלצל קוטע את מחשבותיי ואת התענגותי על האצבעות שלך.
התחת שלי, אך! הוא שורף! בוער!
מהר מאוד אני מבינה שהנה הסטירה המצלצלת לה ייחלתי כ"כ הרבה זמן או לפחות טעימה כי אני בטוחה שריחמת עליי הפעם. הכאב שבצריבה הזאת והאצבעות שלך שעוד שנייה מרימות אותי מהבפנים שלי גורמים לי להיעלם לגמריי ואני שוכחת מהחלון, מהאנשים, מהכל... אך! אני מרגישה עוד סטירה מצלצלת שנוחתת לי על התחת
"סעמאק מה עשיתי לך???" אני חושבת לעצמי "הייתי די חמודה ומרוסנת עד עכשיו"
אתה שוב קורא את מחשבותיי ועד עכשיו אני לא מבינה איך זה קרה אבל היד שלך אחזה לי בשיער (וכן, זה כואב, מאוד) ואתה מנסה להוריד אותי על הברכיים, אדוני, לרגע אני מתפלה שאוליי שכחת עם מי יש לך עסק, אני מתנגדת ואתה בוחר להושיב אותי על המיטה ונעמד מולי בעודך תופס לי את השיער. אתה משתהה כך דקה כאילו אומר לי "נו זונה, תמצצי לי"
בשנייה ההנאה נעלמת, הגירוי יורד, אני יכולה להתרכז רק ביד שלך שתופסת לי את השיער וכ"כ מכאיבה לי. אף פעם לא הרגשתי ככה. אני מפחדת.
אני מגייסת את כל הכוח שלי ומתכנסת לתוך עצמי. אני יושבת מולך ואני מבועתת. אתה מבין שהנה עוד רכבת הרים קרבה, עוזב אותי ונשכב לידי על המיטה. אני מסתובבת עם הגב אלייך. אני כ"כ מתביישת. תסלח לי. אני חרדה.
אדוני, ברגעים האלה אני מבינה שוב ושוב למה אני שלך. אנחנו יושבים בשתיקה, בהתחלה אתה גוער בי ואז אתה מבין שזאת לא הדרך ואוסף אותי אלייך, מחבק. אני כועסת עלייך, על עצמי, על כולם. אני שונאת את כולם, אותו, את כל הגברים שאי פעם נתנו לי הרגשה רעה, את הכאב הזה שנתת לי להרגיש. אני שונאת את זה שהחיבוק שלך לא מלווה אותי כל היום. אנחנו שוכבים ככה דקה או יותר והכל עובר.
לפעמים מתחשק לי לקשקש בזנב בשבילך אדוני לו רק היה לי אחד. אף פעם לא הבנתי את המבט המצחיק והדבילי קצת של הכלבים כשהם שמחים ממשהו וישבים מולך עם הלשון מתנפנפת בחוץ ומקשקשים בזנב וכרגע? אני בהחלט לא אהיה יוצאת דופן אם תשכן אותי בכלבייה.
המשך יבוא...