לבד. לבד. לבד
התרגלתי ליהיות לבד. לא, לא מסכנה וגלמודה אלא מוקפת בכולם, תמיד, ברעש, באמצע הבמה.
הכי לבד.
הבטחתי שלא אתן למקום הזה להיכנס לי לבפנים, שלא אראה מה קורה אצלי, שלא אתן מעצמי ועכשיו הכל התפרק, מתפרק ויש מולי מסך, מסך לבן שקורה לי.
"תכתבי, תכתבי" הוא אומר לי "אני אגן עלייך, אני אשמור עלייך"
כוסעמאק מתי הכל התבלגן לי ככה?!
...
טוק, קלאק, טוק, קלאק, טוק
אני שומעת אותם משחקים. האחד בקצה השולחן וחברו בקצה השני, מולו.
טוק, קלאק, טוק, קלאק, טוק.
רשת לבנה ודקיקה חוצצת ביניהם.
כל אחד מחזיק בידו מטקה. גדולה, מעץ. אדומה, נוקשה.
הם בוחנים אותי:
טוק – אני מתקפלת לכדור מופתי עגול וחלק.
טאק – אני סופגת את החבטה ומתרוממת בקלילות לאוויר.
טוק – אני נוחתת בקשיחות בצד השני של השולחן ונחבטת בראש. אני נושכת שפתיים. רק לא לדמם להם על השולחן.
טאק – אני מועפת חזק לקצה אחר.
טוק – אני כבר הספקתי לחטוף מיגרנה מהטיקטוק הזה...
אני מעופפת מעליהם. צחורה, לבנה, טהורה, חלקה, מושלמת. מקופלת כמו כדור מקטלוג.
מעולם לא היה להם צעצוע יפה ממני.
למעלה – מסתכלת עליהם – שמנים, שעירים, גדולים ומגודלים, חזירים של ממש
כל חבטה בי – גורמת להם לצחקק.
כל אחד מחכה לרגע שאגיע לצד שלו - להתחרות, לראות מי ייחבוט יותר חזק.
אני מגולגלת לכדור מופתי ולבן. טהורה. ממושמעת. בולעת. שותקת.
אני שוב מעל השולחן. מתי מבינים שהמשחק נגמר? אני תוהה לעצמי, הרי אפשר להתחרות כך לנצח.
הם מתחתיי, עסוקים במחשבות זימה וזדון, הרוע ניגר מעיניהם היוקדות.
אני רק צעצוע, רק כלי למימוש הרצונות, מימוש הדחפים.
אני הכדור הלבן והטהור שנועד כדי להיחבט, להסתר, לבדר אותם.
...
אתם, אנחנו, מחפשים לזיין, לתקוע.
אנחנו בסה"כ קובץ של גושי בשר שמחפשים להיכנע לתאוות הנפש.
מידרון חלקלק רדוף בקוצים, בפגיעות, בשקרים, מלא בדומים, גברים, מחנכים, זונות, חורים ורטיבות.
למה הכל נראה ככה?
למה צריך להסתיר?
הם תמיד ישלטו בנו, גם אם לא נסכים.
אנחנו יוצאות החוצה ומחייכות בשבילם, אנחנו מתאפרות ומדגישות את השפתיים באודם, משתדלות לקנות את הג'ינס הכי צמוד, את החצאית הכי קצרה, שומרות על הליכי נימוס, בוכות כשצריך ושותקות כשדרוש.
אתם תמיד שולטים בנו גם אם לא ניתנה לכם הרשות. האדון תמיד יחפש את שפחתו והזונה תמיד תרצה את המאסטר שלה. גלגל החיים.
כולם מחפשים לרצות את עצמם, עצמן, את הליבידו, את האגו, את הפנטזיות, הסטיות, החשקים הנסתרים.
תגידו לי, מה ההבדל בין העולם הזה למה שקורה בחוץ?
הוא נותן לנו הגבלה, סורגים, אבל לא הרבה מעבר, הרי בתוך הסורגים נמצאים אותם הגברים ואותן הנשים.
הם עוטים מסכות, כינויים, פרופילים כפולים ומשולשים ורודפים אחריי סיפוק.
בני אדם מטבעם תמיד יירדפו אחריי הסיפוק, תמיד יירצו את מה שיותר, להתפתח, לפתח, לחמוד, לחשוק, לרצות, להישרף מרוב תאווה, מרוב רצון, חמדנות.
אבל בחוץ? זה אותו משחק, השולטים והנשלטים.
רק בלי הגאג בול בפה.
