הרגשנית ההגיונית מדברת:
היה.
היה אותך חודשיים.
יותר.
פאסיבי. אקטיבי. אגרסיבי. דומיננטי. מתרפס.
היה אותך.
עכשיו נעלמת. כמו חול שמתפזר וחומק בין האצבעות.
לא מצטערת. לעולם לא אצטער שהלכת. שנעלמת.
אבל הריק שאתה מותיר מאחורייך...
הריק הזה כמעט בלתי ניתן לסבילה
המחשבה שתיגע באחרות, המחשבה שתרמה אחרות
המחשבה שתשקיע ותכניס את הזין שלך לחורים אחרים
יפים פחות, יפים יותר, אדומות, שחורות, לבנות וטהורות או מקומטות ומתפרקות
כולן יהיו שם כדי לספק את הזין שלך ואתה תעשה כל מה שתוכל כדי לקבל אותן
כדי שהן ישרתו אותו
קנאה? אני בספק.
גועל שמהול במל' קנאה
כאב שספוג במתיקות וחרמנות
עצבים על עצמי שנתתי לזה לקרות, שנתתי לך לקרות
אני מרגישה שחודשיים הייתי בערפל, בערפל מוזר
בריא יותר, בריא פחות אבל בהחלט אחד אפלולי ואפרורי
ועכשיו הוא מתפוגג, במהירות מטורפת, אפילו בא לי לצעוק עליו ולהגיד לו "תתפוגג בבקשה לאט יותר!"
נתתי לך הכל. את נשמתי, את גופי, את מחשבותיי, הפכתי לחלום הרטוב של כל גבר
אבל שגיתי, שגיתי בבחירה שלך
הלכת פעם והשארת אותי ללא כלום
הפעם אני טיפה יותר מחוסנת ואני מודה לך
מודה שאיתך למדתי לאבד את השפיות, הכוח
מודה שבזכותך למדתי להחזיר אותו לעצמי
זה כאב עצום לאבד משהו שחשוב לך אפילו שהוא הזיק לך
תמיד הייתי נותנת לך הקבלה:
"נרקומן," הייתי אומרת לך "גם הוא - נמשך כ"כ למה שהורס אותו גם אם הוא לא רואה את ההרס בפועל. אנחנו נמשכים לפעמים למה שמזיק לנו, אין לי הסבר למה"
תודה לך שנתת לי חוויה מדהימה, תודה לך שהיית קונטרה לכל דבר שדמיינתי
תודה שהורדת אותי נמוך, נישלת אותי מכוחותיי
תודה לך שנתת לי לראות שלהחזיר את הכוחות האלה רק אני יכולה
תודה ששיחררת, אני יודעת שהיה לך קשה.
הביקורתית מדברת:
אני לעולם לא אסלח לך.
לעולם לא אסלח לך על מה שעשית לי.
איך לקחת את הילדה הקטנה הזאת וחדרת ככה לתוכה. נשמת אותה והפכת ליהיות החמצן שלה.
גרמת לה לבכות, לשתות, לאכול, ללבוש וללכת אותך.
איך העזת לגעת ככה בילדה שהייתה כה עדינה. אתה ידעת
איך העזת להפיל אותה ככה ולא עצרת כשידעת שהכל התפרק
איך התקרבת אלייה עם הזין שלך וגרמת לה למצוץ לך
איך יכולת לבגוד באשתך
איך יכולת לתת לה ליפול לתוך הפנטזייה שעזרת לה לבנות
איפה המצפון שלך? לעולם לא אחנך אותך אבל אם כבר בחרת לבגוד, למה איתה?
יכול לבחור בכל אחת אחרת, פחות שברירית, פחות עדינה, פחות מיוחדת, פחות רגישה
אבל לא, אתה שומע את התיאורים האלה ומתחיל לרייר כמו כלב מיוחם
רוצה לקחת, לאחוז, לבעול, בדיוק כאלה
בדיוק אותן
אני מדברת:
אני לא טלית שכולה תכלת.
אני מזעזעת לפרקים ולפעמים משלמת על זה מחירים כבדים. אני לא פשוטה לעולם והעולם לא פשוט לי. אנחנו מנסים להסתדר ולספק אחד את השנייה בצורות הכי רווחיות שאפשר.
הגעתי לכלוב לפניי כמה חודשים
ספונטנית, חרמנית
בטוחה שבגידות זה טאבו
ששליטה פירושו להיקשר לעמודי הטווח של המיטה ולקבל שוט על פלחי הטוסיק.
גיליתי שזה לא ככה. גיליתי עולם מקסים של שליטה עצמית, הדדית, חד צדדית.
הבנתי ששליטה היא כלי, כלי לכ"כ הרבה דברים ומעטים אלו שניחנו ביכולת להשתמש בה כראוי.
גיליתי גברים מגעילים יותר ופחות, גיליתי בחורות שאפתניות ובלי אופי, גיליתי שאני רוצה יותר מספאנק או שתיים בתחת.
גיליתי שאני לא השחקנית המוכשרת ביותר עלי אדמות ויש מוצלחים ומוצלחות יותר.
גיליתי שאני כותבת (מסתבר) לא רע
אהבתי בכל נשמתי, בכל מה שהיה לי. נתתי לו – הכל.
את הביקורת כבר קראתם (למעלה) ולכן...
אני פשוט חושבת שאני צריכה לחייך ולא לוותר על הרצון ליהיות כלבה של מישהו, אחד שייקלר אותי בקולר מיהלומים (ובואו לא נהיה יצורים ונהפוך אותי לגרידית) –
סילחו לי מלומדיי אם פירשתי את עניין השפחה לא נכון ;-)
