אמור לכאוב לי
אני אמורה להתפרק מבפנים
לכאוב
לצעוק
לאבד את עצמי
את הגבולות
להיקרע מבפנים ולהיזרק לכל פינה אפשרית על מנת לברוח מהכאב הזה
אבל... זה לא מה שקורה
אני מנסה להבין אם זה אומר שמה שהיה לי איתך לא היה עוצמתי
אוליי זה 'אפטר שוק' והמוח שלי החליט לקטלג אותך כבר בתיקיית 'העבר' על מנת לא להתעכב על זה יותר מידיי
אני מוצאת את עצמי משיבה לשואלים אותי "מה שלומך?" - בתשובות חיוביות
והמחשבות עלייך מתחלפות בכעס ובזעם - אני מניחה שזאת דרך הטבע
אני אמורה להתגעגע בטירוף, להשתגע בלי תשומת הלב שלך
אבל זה לא קיים
האם זה אומר שהיחס שלך אליי היה כה מועט (הרי מעולם לא הרגשתי שאתה חוסך ביחס אליי) או שמה אני לקחתי הכל בעירבון מוגבל
ההרגשה היא כאילו באת והלכת אבל בעצם מעולם לא היית
ולכן לא יהיה פה פוסט קורע לב או נהרות של דמעות מדממות (בכלל או עדיין אני עוד לא יודעת)
אני לא מגמדת את מה שהיה בינינו, אני לא מכפישה אותך ואין לי רצון בכך, אני לא הופכת אותה למכשפה הרעה בסיפור
(גם אם אני מנסה) אני לא מוצאת דרך להאשים אותך או לגרום לך להצתייר בראשי כרשע מרושע
היית. היינו. אהבתי.
בכל ליבי אהבתי, ואתה?
בחרת בדרך אחרת
אוליי בגלל זה אין געגוע, אין עצב
פשוט התמהמהות קלה
הערפל הזה לא יכול להימשך לנצח
או שאוליי זה בכלל לא ערפל ופשוט גדלתי
גדלתי מלכאוב את מה שלא שווה אותי
אוליי אני כבר לא רואה טעם בלהיכנס למערות האבל והדיכאון בכל פעם שחלק מהלב שלי נעלם
אוליי הפסקתי לחלק את הלב שלי לזרים בכזו קלות דעת
אוליי פשוט רימיתי וכשבאתי ואמרתי לך שמקומי לא איתך יותר
כבר 'חוויתי מראש' את הנורא מכל
זה הרי ידוע שנשים נפרדות מבני זוגן הרבה לפניי ה'פרידה הרשמית' כאילו מכינות את עצמן
בכל אופן, בין כל הבלבול הזה, הריקנות - לא ריקנות, מוזה שקופצת לביקור של 5 דק' וחרמנות יתר
אני בהחלט לא מבינה
איך אני לא משתגעת מכאב וגעגועים
