אני לא מאלו שמתבכיינות
אני לא מאלו שצועקות "אבל זה לא פייר" או "אבל למה זה ככה" או "זה לא מגיע לי" בעודן רוקעות ברגליים בקטנוניות
אני לא מאלו שעסוקים בלמצוא אשמים, במקום להרים את הראש ולהמשיך הלאה כשהעולם מתרסק
למה אני לא מאלו? כי התרגלתי לקבל את זה שלפעמים דברים אינם מסתדרים בצורה שאני רוצה
למה אני לא מאלו שנלחמות עד זוב דם ויריקת שיניים? כי אני מאמינה שכל מטרה מקדשת את האמצעים שלה והרי מטרה שתדרוש ממני סבל מתמשך וכאב בלתי נסבל – אוליי היא לא מטרה נעלה מספיק
(ואם כן, הרי שעוד לא מצאתי אותה והיא בטח תופיע בדמות בעלי)
אז...
אחריי שהתבשלתי בשלולית הרחמים העצמיים והעליתי פוסט 'מסכנות' או 'כאב' כל כמה שעות
אחריי שבכיתי, לא המון ולא מעט
אחריי הסיפוק והשעשוע שסיפקתי לך בלראות אותי מתפרקת
אני בהחלט יכולה להגיד – שסיימתי
למה? כי אני פשוט לא מאלו
ואני מעדיפה לחייך לבד, או עם אחר, במקום לבכות עלייך ובגללך
:)
