הגעת, הסערת אותי, הגעת וכבשת, לקחת הכל
כמו אש ששורפת את כל מה שניקרה בדרכה, את כל מה שמסביבה
ועכשיו - אני עומדת עם מטף ומכבה אותך, מכבה את הלהבות שהבערת בתוכי
מכבה את הכמיהה אלייך, את ההשתוקקות, את הרצון לעוד
אני לא ישנה כבר כמה ימים, אני בעיקרון – חולה כמה ימים, ככה שהנזלת שלי לא משתלבת טוב עם כל הדמעות האלו
אהבתי את זה שכשהכל היה נהיה שחור – אתה היית מאיר לי את המצב (מעטים ניחנו ביכולת הזאת)
מתי באורגזמה ומתי בשיחות ארוכות, מתי סתם בהשתובבות של שנינו כמו ילדים
אתה גרמת להכל להיראות – אחרת, שונה
יפה יותר? טוב יותר? אוליי פשוט על החזה הרחב שלך היה לי חם יותר
והרי היה ידוע לי מראש – שהייתי צריכה להישמר ושהייתי צריכה להיזהר,
הייתי צריכה לא לקפוץ על פסי הרכבת (אם לרגע חושבים על זה, היא – הרכבת)
אבל בחרתי שלא להקשיב לעצמי ולהמר שאוליי, הרכבת, רק הפעם, תתעכב עוד קצת, תחכה מעט לפניי שתבוא ותרמוס אותי
והיא אכן – חיכתה, חיכתה עד שהתרגלתי לשכב על הפסים האלה, עד שנהיה לי חם עליהם והייתי כחלק בלתי נפרד מאותם שרירי הברזל שלך
ואז היא הגיעה – ורמסה אותי
כי זה התפקיד שלה, זה התפקיד של הרכבות – להגיע באיחור או בהקדמה אבל תמיד לא יותר מכמה דקות בודדות
כמה דקות של שבהן מתחילים להתרגש, לתהות, להתייאש ולקוות שוב – ואז היא מגיעה
אני בעיקר עייפה מכל זה, מהלילות חסרי (או חסרות?) השינה, מהתהיות הבלתי פוסקות (והמיותרות בהחלט) ומהתחושות והרגשות שהצלחת להשריש בתוכי
שכעת, אני כבר לא בטוחה שאני אוהבת אותן
אז אני מסיימת לכתוב ומפרסמת עוד פוסט
ואני הולכת למיטה ומנסה להירדם שוב,
אחריי שהקאתי אותך על הדף
