"את נראית 'fierce', בגלל זה כולם רוצים לשרת אותך" - אמר לי ידיד שלי אחריי שקיבלתי כמה וכמה הצעות השתעבדות אליי במהלך מסיבה.
אני לא בעלת עטינים שופעים שנדחסים למחוך ומבטלים את האופצייה לשרשרת,
אין לי כתפיים רחבות או לחילופין רזון קיצוני המתנוסס לגובה,
אני לא מתהלכת בין כולם עם מבט של "איפה הקורבן הבא שלי" (טוב נו, אוליי קצת 😉 )
מאוחר יותר באותו ערב, חברה שלי קבעה קביעה נוספת "החפצה היא חלק בלתי נפרד מהצד שנשלט – אם לדוגמא את לא אוהבת שמתייחסים אלייך כמו אל חפץ, סימן שאת לא ממש 'נשלטת' , החפצה – אמורה להרטיב אותך".
זה גרם לי לחשוב על סטיגמות, קיטלוגים, קלישאות, נורמות ואלה ה'לא תואמים' את הנורמה.
אני חייבת להודות שהגילויים הללו די העציבו אותי.
האם כשאת לא בוחרת לשתוק אלא את בעלת עצמאות ועמדות משלך ובשעה שאת לא משדרת פגיעות, תמימות או לחילופין זנות, האם זה מבטל בעיני המתבונן את היותך בעלת רצונות לשרת, לכאוב ולהיות מושפלת?
האם העובדה שאני לא זוחלת על ארבע 24/7, או שעל מנת שארד על ארבע מול הגבר שלי עליו ליהיות שווה משהו ועד אז אני מאובזרת במבט פלדה וחוצפה אין סופית – "הופכת אותי" בעיני ה'בוחנים' ובכלל ל 'לא נשלטת'? (כי כך מכתיבה כביכול החברה)
אם כך הדבר, הרי שחבל לי ועצוב לי. זאת צרות עין ופספוס המהות לדעתי.
אני אישית בעד אינטרפרטציה אינדיבידואלית של כל דבר – בריא הרבה יותר לדעתי.
(כמובן שרצוי וכדאי שיהיה קווים מנחים כלליים, אחרת בעולם בו כל אחד היה אינדיבידואלי היינו חיים בתוהו ובוהו וזה מטבע הדברים – מבטל את האינדיבידואליות)
בכל אופן, אז הרהרתי לי אחריי המשפט של אותו ידיד ואחריי הקביעה של החברה והגעתי למסקנה שיש פגם במערכת הכללית –
החברה שלנו ידועה כחברה שופטת, לטוב ולרע שבדבר –
רושם ראשוני, שיפוטיות מעטה והרצון להצמד ל'זרם הכללי' שומר על איזה שהוא סדר וחילוק הגיוני של החברה.
אוי לי אם כולם היו אוהבים את כולם ללא אבחנה ושיפוט (למרות שאז בטח היינו נראים כמו פוסטר מה-60 והיינו עורכים אורגיות המוניות בגנים ציבוריים וזה רעיון מעניין)
בכל אופן, החברה שלנו שיפוטית, שטחית וברוב המקרים לא עושה צדק עם האדם.
בדסמ- כמו כל דבר בעצם, נתון לדעתי לפירוש אישי ופרטי בתוך תוכו של כל אחת ואחד, כמובן ברור לכולנו שיש א' ויש ב' ואלו הם היסודות
אך העדפות, סטיות ודפוסי התנהגות, הרי שזה פסול ושטחי – בדיוק כמו בעולם הלא בדסמי – להכתיב.
אני לא אוהבת את הגישה שאומרת שעל כל אחד מהצדדים להיות מובנה בתוך תבנית מסויימת, דפוס התנהגות ולבוש, הרי – איפה כאן ההתמסרות, ופריצת הגבולות לגירויים אין סופיים ובלתי פוסקים?
ולסיכום, כי כבר איבדתי את הפואנטה אבל אתם הבנתם את המסר העיקרי,
בדסמ או לא, אנחנו (לצערי) תמיד נמשכים למה שקל יותר, זה מוריד מהערך שלנו כבני אדם, מי שלא מאתגר את עצמו בחדש, באחר, בשונה – לא מרוויח כלום ורק ממשיך את חיי היום יום הדי בנאליים שלנו.
ברור לי שאני לא אחולל שינוי (לפחות לא פה) ולא זאת המטרה
אבל תפתחו את הראש קצת, זה יכול לעשות לכם רק טוב
שבוע מצויין :)
