"אדוני, בבקשה, לא!" אני מביטה בו בעיניים מתחננות.
הוא לובש כפפות לטקס שחורות ומבריקות, ברק כזה שמחליא אותך ומצד שני השלמות החלקה שלו מרעיבה.
"אדוני, בבקשה לא" אני אומרת בחצי קול, מנסה לחלץ את עצמי ממה שעומד להגיע.
הוא לא מקשיב לי. הוא אף פעם לא מקשיב לי.
אני רואה את הכפפות האלה מתקרבות אליי. פרוסות. מאיימות. עבות.
כל עשר האצבעות האלו הולכות להכאיב לי יותר מהכל עכשיו.
"אדוני" אני מנסה עוד פעם אחת לפניי שתגיע הגזרה המרה "בבקשה. לא."
הוא לא מקשיב לי. הוא אף פעם לא מקשיב לי.
הוא מניח את ידיו על החזה החשוף שלי ומתחיל ללחוץ. הוא לוחץ עוד ועוד, עד שהשתיקה שלי מתחילה להישבר על ידי גניחות כאב.
אני שונאת כשהוא עושה את זה. אני מרגישה שאין לי אוויר לנשימה. אני מרגישה שעוד רגע ובית החזה שלי יתפוצץ.
הוא ממשיך. לוחץ. מפעיל את משקל גופו על הצלעות שלי. אני צועקת. מתחננת שיפסיק. הכל כואב לי. הנשימות שלי מהירות ולא סדירות. אני מרגישה את זה.
ממש עוד רגע והריאות שלי יקרסו.
אני צורחת, בוכה, מייבבת. אבל ללא הועיל. מה אני מתחת לידיו הגדולות? דחליל, ילדונת, אבק בדמות נערה.
אני מפסיקה לנשום. לא מסוגת לקחת אוויר כי את כל תכולת הריאות שלי תופסות הידיים הכבדות שלו. אני לא נושמת.
בבת אחת הוא משחרר.
אני מתעוררת כמו מסיוט. ממלאה ובולעת בשקיקה כל חלקיק חמצן בחדר, עוד ועוד. הריאות כואבות לי.
אני נחנקת מהחמצן של עצמי אבל אני רוצה לקחת כמה שיותר. לאגור שיהיה לפעם הבאה שארגיש את מנחת זרועו.
הוא מסתכל עליי נרגעת, נהנה מהמחזה.
יושב מולי ומלטף את אצבעותיו המבריקות והשחורות אחת אחריי השנייה.
הנשימה שלי מסתדרת. "בבקשה..." אני ממלמלת בתחנונים בלתי נשמעים בכדי שיפסיק.
הוא מחייך. חיוך מסנוור. 2 שורות של שיניים לבנות וצחורות. אני כמעט בטוחה שהיה בהן את הניצוץ שמוסיפים בסרטים מצויירם ובפרסומות של משחות שיניים.
הוא קם ומתקרב אליי. אני מנסה לברוח. מנסה להתחמק. אבל אני כלואה בתוך המיטה הזאת. והחדר הזה כל כך קטן.
אני בטח משעשעת אותו כשאני מתפתלת ככה כמו גולם של פרפר שרוצה לבקוע.
הוא יושב לידי. מתחיל לטייל על החזה שלי עם הגומי המחליא הזה שעל ידיו. מצייר ציורים ותווה לו מעגלים.
"אדוני, בבקשה, לא" אני אוזרת את כל האומץ והכוח המעט שנותר בי ומבקשת פעם אחרונה. מקווה באמת ובתמים שהפעם הוא ירחם וזה ייגמר.
הוא שותק.
הוא מחדיר במהירות אצבע אחת לתוך הלב שלי. נועץ אותה בתוכי חזק. עמוק. אני צורחת.
הוא מתחיל לטייל לו בתוכי, מחטט בתוך הלב שלי כאילו היה זה כוס רטוב ורך. מסובב, טוחן.
אני מרגישה כל תזוזת אצבע שלו. כל רעידה קטנה. אני צורחת מכאב והוא לא מפסיק.
הוא מוסיף עוד אחת. עכשיו הן שתיים. הוא מצמיד אותן וממשיך לטייל בתוכי, מתחיל לעסות את דפנות הלב שלי ואני דומעת.
הכל כואב לי. אני צורחת בוכה אבל נדמה שרק אני שומעת את עצמי.
אני נאבקת בשרשראות שכובלות אותי למיטה הזאת. אני מחפשת דרכי בריחה.
הוא ממשיך ומוסיף אצבע אחריי אצבע עד שכל כף ידו בתוך הלב שלי.
נהנה לו. משחק לי בעורקים ומטייל בין החדרים. לוחץ, מכאיב, צובט, שורט, פותח צלקות שנסגרו.
מבלגן חדר ימין עם שמאל ומשנה שם את חוקי המשחק.
אני שונאת את כפפות הלטקס האלו. תמיד כשהוא לובש אותן אני יודעת שטוב לא יצא מזה.
אני כבר לא שומעת כלום ולא רואה. אני מרגישה את כל כף ידו בתוך הלב שלי. שואב ממני את הנשמה. משחיר את כל מה שהיה בהיר.
אני מתרכזת בזרוע שנעוצה בי. הוא שורט ומעסה את השרירים בפנים ואז בבת אחת לוחץ על כולם.
כאילו מחכה לממטרות דם. כאילו רוצה לראות את הלב שלי משפריץ לכבודו ומתנקז מכל תכולתו.
אני מתפתלת תחתיו. משופדת על ידו. אני בוכה, צורחת, מתחננת, מייבבת
"רק תעזוב. בבקשה אדוני, רק תעזוב..."
