אז היא אמרה לי לכתוב – אז כתבתי
אז היא אמרה לי תשפכי את הכל על הדף – אז שפכתי
אז היא אמרה לי אם לירוק עליו את לא יכולה – לפחות תרקי על הדף – אז ירקתי
והאמת? שאין לי כל כך מה להגיד לך,
חוץ מאוליי ש...
...
אתה מגיע מתחת לבית שלי,
מחנה את הביואיק הלבנה והמבריקה שכבר לא נראית לי מושכת בכלל (טוב נו, אולי קצת),
יוצא מהאוטו ומתקרב אליי.
כל כך יפה, כל כך נטול דאגות, כל כך נער בלונדיני עם בלורית ועיניים כחולות היישר מהקיבוצים של קום המדינה, אחד כזה שכל הבנות היו 'כרוכות' אחריו
אני מסתכלת עלייך והשנאה מטפסת אט אט מהבטן, עולה בושת ומעלה לגרון
אתה מתיישב. ממלמל משהו על 'סליחה' ועל 'חטאתי בפנייך'
ואני? בזה לך עם כל מה שאלוהים נתן לי. צוחקת ומגחכת מול הפנים המסכנות שלך שמשתלבות מצויין עם הזנב המקופל שבין רגלייך.
אני שונאת אותך.
השלכת אותי כמו כלבה פצועה באמצע הכביש וצפית איך המכוניות אחת אחת - דורסות אותי.
ישבת ועישנת ג'וינט בעודך נהנה מהמחזה.
נתתי לך הכל.
את אהבתי, את נשמתי, את הבית שלי ואת החברים. את הכל הצעתי לך על מנת שלא תדאג לדבר.
ואתה? חירבנת על הכל. הרסת, ירקת והשתנת – ולא בקונוטציה החיובית של המילים.
אתה ממשיך לשבת לידי, מדבר איתי כאילו אני עוד איזו פגישת עסקים, מציג טיעונים ומברבר המון.
חושב שיש לך את הזכות או שאני מסוגלת לשאת עוד את הבולשיט הלא ניגמר שלך.
"מספיק!" אני קוטעת אותך "אני ואתה מעולם לא נחזור, מה שהיה לך איתי הרסת בצורה מושלמת, אידיאלית ממש, עוד לא התקשרו אלייך לקבלת הפרס?"
שתיקה. תינוק מטונף. כלב רטוב פחדן ומסכן. זה מה שאתה.
אתה מעז להניח עליי את היד ואני מתנערת, נגעלת מהמחשבה שתיגע בי.
אני מרימה מבט לעיניים שלך. ריקות, עזובות, נזקקות.
מסיטה את עיניי מעינייך כי אין להן מה לחדש לי.
"למה הגעת לכאן?" אני מסננת "מה מטרת הביקור?" אני שואלת במטרה לקבל תשובה שתוסיף עוד שמן למדורת הזעם שלי
"רציתי לראות אותך ולשמוע" אתה ממלמל.
שפל, נבלה, מגעיל.
"הנה, ראית, שמעת, עוד משהו?"
אני לא חושבת שאי פעם ראית אותי ככה. כ"כ כעוסה וחדורת זעם.
"אני לא רוצה שיהיה לך רע" אתה אומר. מנסה להחזיר את אליפסת המלאך אל מעל ראשך.
"תחסוך ממני" אני חותכת אותך "הסליחה שלך לא שווה כלום והניסיון הפתטי שלך לנסות לתקן פה משהו, גם הוא, מיותר"
שותק. לא יודע מה להגיד. חירבנת. אתה יודע ואין לך דרך חזרה.
אני לא אוהבת למרוח מה שמיותר ולכן "יש לך עוד משהו להגיד לי?" אני שואלת לתוך העיניים שלך
"את מדהימה, אני רוצה ש..."
שתוק! אינפנטיל!
"אני לא אהיה שלך, לעולם"
אני נזכרת שליידי לעולם לא עוזבת דיון טעון בלי אמירה חשובה וצנועה לקראת הסוף אך עם זאת בעלת מסר
לוקח אוויר מזדקפת ומחייכת "אני עולה לבית, אני רק מקווה שלא תעשה את זה שוב לאלו שיבואו אחריי, להתראות"
הרסת אהובי, הרסת את כל מה שהיה בינינו.
ועכשיו קשה לי לישון.
