"ומה עושים ילדים, כשלא מצליחים להירדם?"
"פותחים קובץ וורד ומתחילים לכתוב המורה ניקולט"
"נכון ילדים"
...
לפניי כחודש הכרתי מישהו, דוד שמו. לא, אל תדאגו או תחפשו הוא לא מפה או מהקהילה.
הכרתי אותו והתאהבתי.
התאהבתי? מממ לא. התערפלו לי החושים, גמרתי בכמויות מסחריות, פוצצתי בתשומת לב אבל התאהבתי? לא.
זה נגמר. דוד החליט שיש לו הפרעה דו קוטבית או שפשוט נמאס לו מהכוס שלי.
נפגעתי. כאב לי בטירוף. לא הבנתי למה רגע אחד היה ולאחריו כבר אין.
זה תמיד קורה לי והקונוטציה האוטומטית שלי היא לאובדן ולמוות.
לא, אני לא מתכננת להתאבד אלא שההיעלמות הפתאומית או שינוי הגישה ב - 360 מעלות מדמים מאוד מצב של רגע של מוות - רגע יש ואחריו – אין, וללא הסבר.
אז היה את דוד ואני... התאהבתי? טוב נו בואו נקרא לזה התאהבתי.
היה לי טוב, היה לי חם, היה לי סקסי, היה לי עשיר, היה לי יפה.
קיבלתי הכל. אני זונה מפונקת. אני אוהבת כשנותנים לי הכל. את הלב את הנשמה את הגוף. הכל שלי ולרשותי.
רגע אז איפה הייתי?
אה דוד וההפרעה הדו קוטבית שלו. דוד הלך. התהפך ונעלם – ממש ככה, ביום בהיר אחד.
חייכתי, לבשתי את מיטב בגדיי ומשכתי את השפתיים באודם פן ייראו אלו שמסביבי שמשהו השתבש.
אהבתי או לא, אבל נתתי ללב שלי להיפתח. אנחנו היינו התמונה ואני - מסגרתי אותה.
כשהוא הלך - הקנבס של התמונה נקרע ואני נותרתי מביטה בקרע שלאורך התמונה.
כעסתי. לא רציתי להדביק אותה. כעסתי יותר מכל דבר, אפילו את המסגרת לא רציתי למחזר.
דוד הלך אבל הוא השאיר בי חלק.
כל החודש האחרון דיברתי על איך אני נהנית להיפתח ולתת מעצמי, על איזה כיף זה להכיל את מי שמולך ובחרתי – כן, זאת המילה, בחרתי להסתכן.
בחרתי להסתכן ונפלתי. אף פעם לא הייתי טובה בדברים האלה.
המשכתי. הכל כאב לי ואני ממשיכה בעבודה. הכל צועק והדמעות עומדות בגרון מהעלבון ומהזעם ואני מתקנת את האודם בזוויות הפה.
דואגת תמיד שהעגילים תואמים לחגורה והז'אקט לנעליים.
אני קובעת עם הערס צעצוע שלי ומגלה שהוא פרש מעסקי השעשועים שלי והתחיל לחפש שעשוע רציני יותר (כמובן שזה החזיק פחות משבוע ועכשיו הוא מתחנן שאחזור לשחק לו בביצים).
אני מרגישה שהכל קורס, שעמודי הטווח של העולם שלי נופלים עליי והבטן שלי במצב תמידי של כיווץ ומתח.
ואז מגיע לו קצין ביטחון, חמוד, משעשע, מזיין כמו מלך והכל מצויין.
אני נהנית מזה שיש לי סקס מטורף ואני לא צריכה לחשוב על כלום אבל אז
הוא מתחיל להתגעגע וגם אני אליו, צו 8 המקולל משבש לנו את השקט והשגרתיות והרגשות יוצאות מכלל שליטה.
הגעגוע גובר והחרמנות יוצאת מהכלים. גם התמיכה הנפשית נכנסת למערכה.
אני נהנית להתגעגע, נהנית לחכות ולהרגיש את הסיפוק כשסוף סוף משהו מיוחל מגיע אלייך.
אבל אז, משהו קורה, אני מפחדת. מאוד. המון. כמו מטומטמת עם חרדות נטישה מוגזמות (כי הרי לכל אחת יש גם אם מעט חרדת נטישה).
דוד פגם משהו. אני השקעתי בו והוא לקח לי את המקום שרצה להשקיע ודרך עליו, ירק והשתין לקינוח.
יכול להיות שאני עוד לא מוכנה להקשר רגשית?
יכול להיות שאני נקשרת מהר מדי?
יכול להיות שאני פשוט צריכה סקס טוב וריק בלי המסביב?
יכול להיות שעליי להתגבר על הפחד ותחושת המועקה למען עצמי?
יכול להיות שזה ההורמונים שלפניי המחזור שמשפיעים חזק כהרגלם?
יכול להיות...
