וניליות, חגורה ומה שביניהם

13 נפלו. הלכו בלי לחזור. 18 סה"כ.

הלכו ולעולם לא יחזרו. שום דבר לא יינחם. שום דבר לא יעזור. שום דבר לא יחזיר.

אין מכשף בעולם שיוכל לכשף אותם חזרה לחיים.

אין קוסם שיצליח לייבש את הלחיים של האימהות.

13 נפלו. 18 סה"כ. הלכו ולעולם לא יחזרו.

...

אני שוכבת במיטה, מקורבלת ביני ובין עצמי בשמיכה.

הכל קורס, הכל מכעיס, הכל מעצבן.

אנשים מתים, ילדים מתים, אבות, בעלים, אחים.

למה?

אני פונה אליו - למעלה, שואלת אותו אם יש לו תשובות לתת לי והוא שותק. בתקופה האחרונה מרגיש כאילו אלוהים פרש מהעם הנבחר שלו.

הוא נכנס למיטה, מחבק אותי.

מערסל אותי בין הידיים שלו ומבקש שלא אתרחק. שלא אברח. שלא אלך כשכואב.

אני בוכה. הכל שורף לי. למה הם צריכים למות? למה הם חייבים ללכת מהעולם הזה? אני לא מבינה את זה.

אני שוכבת עליו והוא עוטף אותי חזק חזק. תופס את כולי ומאגד לשמירה את כל השרירים בגוף שלי.

- לפניי כמה שבועות ראיתי תמונה, של בחור ובחורה אחריי סקס. הגבר בוהה לו לנקודה לא ברורה והבחורה שוכבת ומביטה בעצבים על הגבר ומראשה נובעת בועה מחשבתית ובתוכה כתוב משהו בסגנון "זהו, הוא לא אוהב אותי יותר, נמאס לו, זה היה סתם זיון, יש לו מישהי אחרת, הוא בכלל הומו, הוא לא נהנה..." וכן הלאה וכן הלאה כל השיט שעובר לנו בראש אחריי שאנחנו מזדיינות איתכם.

לידה, שוכב הבחור ומראשו גם כן מתעופפת בועה והמחשבה שמתנוססת בה היא "בוא'נה כמה זמן הזבוב הזה על התקרה" –

אני תופסת אותו מסתכל עליי. בשקט. ברוגע. בחום.

מסתכל ומלטף, מחבק. שומר עליי בעיניים שלו. מחמם את כל מה שכואב לי עכשיו דרך האישונים.

"מה מאמי?" אני שואלת "מה אתה מסתכל? על הזבוב שעל התקרה?" אני מצליחה לחלץ מעצמי צחקוק.

"עלייך" הוא אומר לי כמעט בלחישה "את הזבוב שעל התקרה שלי" - לא חשבתי אי פעם שאפשר לחבר משפט רומנטי שמכיל בתוכו את המילה 'זבוב'.

אני נרגעת.

אני – הזבוב שלו.