אז הוא לובש מכנסיים קצרצרות וחולצה לא קרועה של סוף מסלול. עונד שעון מדדים כמדומני ונועל נעלי ספורט מובחרות.
יוצא ואומר שיחזור עוד חצי שעה. אני מחייכת. מברכת לשלום ומאחלת אימון נעים ומספק.
אני נוטרת לבד בבית, יושבת מול השולחן ומולי המחשב. ליד המחשב נח לו הפלאפון שלו. פעם הוא אמר לי "פרטיות קודמת להכל" ואני לא ממש התייחסתי.
השד מושך אותי באצבעות ואני מדליקה את הפלאפון שלו ומרגישה כאילו אוצר שאין לו מחיר נפל לידיי.
אני מתחילה לקרוא.
שיחות על גבי שיחות עם בחורות.
פלירטוטים, הזמנות לסקס, עקיצות מיניות והתנהגות כללית לא תקינה... זאת אומרת לא תקינה בהתחשב בעובדה שיש לו אותי.
עכשיו, בואו נעמיד דברים על דיוקם.
גברים ונשים כאחד צריכים את המשחק עם המין הנגדי, לא משנה אם הם כלואים במערכת יחסים או אם לא. אני מבינה את זה...
אני מגוללת במהירות שורות על גבי שורות של שיחה עם בחורה, ועוד אחת ועוד אחת ואני מרגישה איך הדם שלי מתחיל לבעבע בכל הגוף.
מה הוא חושב לעצמו?! חוצפן. שחקן. פלרטטן. ומיד אני כובשת את היצר שכועס ומסבירה לעצמי שהתאריכים של כל אותן שיחות הם בערך בתקופה שרק היכרנו, אז הכל בסדר.
ואז מגיעה עוד אחת. מלפניי שבוע.
אני לא רואה את נפשי מרוב זעם. מרוב כאב. בן זונה.
ושוב, אני סותרת לעצמי. הרי אני עושה בדיוק את אותו הדבר, פשוט אני חכמה ומוחקת את אותן השיחות מהפלאפון. אבל הרי גם אני מפלרטטת וגם אני נהנת כשמצידו השני של המסך עומד להם בגללי. אבל אני לא נוגעת מאז שאני איתו. לא מזדיינת. רק איתו.
אני רותחת מזעם. לא יכולה לסבול את הנוכחות שלו. לא יכולה להסתכל עליו. המחשבה עליו חושק באחרות, מזיין אחרות, מחמיא וגורם להם להרגיש בדיוק כמו שאני מרגישה מחליאה אותי.
אני יוצאת לגינה ומעשנת. סיגרייה ועוד סיגרייה, מנסה להשתיק את הרעש שבראש שלי.
הוא חוזר.
"איך היה מאמי?" אני שואלת עם חיוך מאוזן לאוזן
"מצויין"
יופי, חבל שלא שברת רגל, אני חושבת לעצמי.
מכינים אוכל, צוחקים, מגלגלים, מזדיינים, אני לא גומרת.
אני לא רוצה לגמור. לא בשבילו.
הוא נרדם. אני לא מוצאת מקום, עייפה ממנו, עייפה מהכל.
אני קמה ואורזת את עצמי ומשאירה פתק:
"נירדמת מאמי, חברים שלי הזמינו אותי לצאת ומשם כבר אחתוך הביתה.
שתיהיה משמרת נעימה מחר.
נדבר."
מתארגנת, מתאפרת, בשקט בשקט פותחת וסוגרת את הדלת,
אבל על מי אני עובדת הוא גם ככה לא יתעורר ואוליי זה עדיף כרגע.
משחררת את ידית הדלת ונושמת עמוק.
זהו. זה נגמר.
אני מתחילה ללכת לכיוון הבית ומקבלת טלפון ממנו. לא עונה. אין לי מה להגיד לו.
אסמסים... אני אסביר לך הכל בכתב בבוקר אני אומרת לו.
הוא כועס, איך העזתי לקום וללכת איך העזתי לברוח.
והוא לא יודע שזה שורף יותר מהכל, שאני שלו אבל כנראה שהוא לא שלי כפול 6.
מגיעה הביתה וב2 בלילה שולחת לו את מה שקורה אצלי בפנים.
זהו. עכשיו זה בידי הגורל - http://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=417272&blog_id=78019