אךךךךך
סטירה מצלצלת יורדת לי על הלחי
כזאת שמשאריה את הלחי מסומן בחמישייה פתוחה, כזאת שגורמת לכל הדופק לעלות אל שרירי הפנים
"מה נראה לך שאת עושה?" היא גוערת בי.
המון זמן לא התווכחנו, הצלחנו לחיות בשלום אחת עם השנייה ואז הרשיתי לעצמי להיפתח לאחר ולהתאה... לא, לא להתאהב אבל נו, להתרגש מאחר.
"די, אל תגערי בי. נמאס לי ממך. תני לי לעשות מה שאני רוצה" אני עונה בעלבון ובזעם.
"תפסיקי. תפסיקי לעשות את מה שאת עושה" היא נוזפת בי עוד.
(היא מדברת על העובדה שאני מקפצת מהזין של האחד לתוך ידיו של האחר)
"לא! תני לי לעשות מה שאני רוצה!" אני צועקת עלייה ורואה אותה מתכווצת מעוצמות הקול שלי
"את תשנאי את עצמך אחריי זה. את תבכי ותשאלי אותי איפה הייתי. תשאלי למה לא הגנתי עלייך" היא פוסקת בקור.
"די. את עומדת מהצד ומסתכלת, מעבירה עליי ביקורת, כועסת, גוערת, מזהירה, נוזפת.
מעולם לא שברו לך את הלב, מעולם לא הרגשת כאב אמיתי.
ראית אותי – מתפרקת, בוכה, מרוסקת, נוזלת ומתמזגת עם המרצפות בחדר אבל מעולם לא הרגשת את מה שקורה לי"
אני מתרצת לה ולעצמי את העובדה שאני מזדיינת עם הערס צעצוע שלי ובמקביל מנופפת בישבנים שלי מול אותו אחד ששבר אותי.
אני יודעת שהיא צודקת. היא תמיד צודקת ואני תמיד מותחת גבולות. בודקת עד כמה אצליח ללכת רחוק הפעם. כמה יכאב לי או שמה אצליח להגיע אל האושר המיוחל והדמיוני.
"אני לא יכולה איתך יותר" היא אומרת "את לא מקשיבה, אף פעם ואז בוכה. כואבת. מתבאסת. מה יהיה? לא נמאס לך?"
נמאס לי. מאוד נמאס לי. אבל מה אני אגיד לה?
הוא חזר מאמסטרדם ואני הייתי לבד, התגעגעתי אליו, לחיזורים שלו, לשעשוע בו, לשעשוע שלו בי, למשחק המזורגג הזה שנמשך כבר יותר משנה.
אני לא ידעתי שההוא יחזור, אני לא ידעתי שההוא יחליט שהתגעגע. הייתי בטוחה שעזב לנצח. שהשליך אותי כמו טרף לכלבים.
ועכשיו אני תקועה עם שניהם. סובלת ומתענגת על הסכנה והכוח כאחד.
"תני לי שקט, תני לי נחת" אני מבקשת ממנה "אין לי משוג מה אני עושה אבל אני נהנת מזה, זה עניין של זמן עד שזה ייגמר, עש שאחד משניהם ייגמר."
היא מפנה אליי את העורף ובזה נחרץ גורלו של הדיאלוג בינינו.
כזאת היא התודעה העצמית שלי...