"למה לא בטחת בי מאמי? האם עשיתי משהו שהראה על חוסר נאמנות מצידי?"
"לא מאמי, לא הכל קשור אלייך, כל אחד מאיתנו מגיע עם מטען"
...
שלום לך,
כן כן, אתה. זה שנכנס לפה מידיי פעם ובודק מה שלומי כאילו הייתי "הילדה" שלך.
שלום לך "אבא'לה",
מה שלומך? עוד בוגד באשתך? עוד מחפש את הנשלטת הכי טרייה שהצטרפה ל'כלוב'?
עוד משקר 'אדוני'? עוד מכסה על חוסר הביטחון שלך בהתפארות עצמית אין סופית?
עוד מטריד אותי מניקים כפולים, מכופלים ומשולשים שלך?
כן, גם אני חושבת שכן.
אתה יודע מה עשית "אבא"?
דפקת אותי.
דפקת אותי ברצינות.
אמא שלי שותפה לרב המתרחש בחיי. ביום שישבנו במסעדה בתיאטרון היא ראתה שאני לא עצמי, שערפל כיסה את עיניי.
"מה קרה?" היא שאלה בדאגה.
"אמא...הוא נשוי" פלטתי לה בלחישה והנהרות ניגרו מעיניי.
היא רצתה לפנות למשטרה, לנקום בך את כל מה שאני לא רציתי לנקום.
עצרתי אותה. אמרתי לה שאין צורך. אהבתי אותך אז, ריחמתי עלייך ומצאתי אינספור סיבות להתנהגותך.
היום אני מתחרטת על זה, מתחרטת על זה שיש עוד כאלו שייפלו לרשת שלך.
היום אני יודעת ששיקרת. יודעת שאנסת. יודעת שניצלת עוד הרבה לפניי.
כשגיליתי שאני נמנית עם עוד 3 ילדייך הביולוגיים וחולקת אותך עם אישה שחלומך הגדול הוא לעזוב אותה, רציתי לעזוב, ללכת.
ההיגיון הבריא המעט שעוד השארת אצלי אמר לי לברוח כל עוד נפשי בי.
לא נתת. הסברת לי ש'כולם בגודים' והיום זה 'באופנה'.
ישבתי מולך והקשבתי כמו כסילה. עיניי העגולות וראשי המהנהן הבטיחו לי שלקחת לי את מעט האנושיות שנותר בי.
ביקשתי לעזוב, לברוח, ללכת, לשכוח - אותך, אותנו, את השקרים, את הערמומיות, את הרוע ולא נתת.
איימת שתגיע לבית שלי ותחכה בחוץ, איימת שהמשפחה שלי עוד תפחד ממך.
שבועות של פחד, של לחץ תמידי פקדו אותי אז.
"מתנת השליטה" היית קורא לזה, "לפניי כמה שנים הכרתי מישהי וכך גיליתי שניחנתי בכישרון הזה" אמרת.
האמנתי. ילדה בת 20. שובבה. חרמנית. סקרנית. אמיצה. בטוחה שהיא יודעת הכל – כיאה לכל בת עשרה.
עירומה חיכיתי לך בבית מלון.
את הזין שלך דחפת לפה שלי והאש בעיניים שלך נראית לי היום כמו הלהבות הגיהינום.
אתה מבין "אבא'לה"?
אז בתיאטרון, סיפרתי לאמא שאתה נשוי. ובכיתי, מתחושת הבגידה, הכאב, הרוע.
אבל לאיש לא סיפרתי את אינספור השיחות מהמספר החסוי שסירבת לתת בתוקף.
לאיש לא סיפרתי איך הכנסת את הזין הזקן שלך לפה שלי בערמומיות מקצועית.
לאיש לא סיפרתי איך המכות שלך עם החגורה גבלו בהונאה ובהתעללות פלילית.
לאיש לא סיפרתי שמאז "לבגוד זה באופנה" הפך למנטרה שמחבלת לי בכל קשר שאני מתחילה.
אתה מבין "אדוני"?
אתה בן זונה. אתה בן זונה אמיתי.
ואתה מבין "אדוני"?
אתה גמור. אתה בן 42. זקן, פוזל וביופי לא ניחנת. נשוי עם שלושה ילדים שהולך לישון כל יום עם אישה שלא מספקת אותך.
מחפש את תנחומייך בתוך פתחים של נערות צעירות.
אתה רואה "אדוני"?
לך אין כבר מה להפסיד. אבל לי היה - והפסדתי.
את עצמי הפסדתי, את התמימות ואת התקווה.
את האמונה שאהבה עוד קיימת ושהטוב הוא ששולט בעולם.
ואתה מבין "אבא יקר שלי"?
אתה המשכת לסלול לעצמך את שביל הלבנים המשקרות לקורבן הבא ואני נשארתי עם לבנה בנשמה.
לבנה שמקשה עליי לנשום, שלוחצת וכואבת כל הזמן, שמעלה בי צמרמורת וקיא בכל פעם שאני נזכרת בנו
לבנה שמכבידה לי על כל קשר שהתחלתי מאז.
אני יודעת שיש טוב, יודעת שיש צדק ויודעת שאתה את שלך עוד תקבל,
רק כשתהיה חסר אונים, מסכן ותתבוסס בתוך האומללות הבודדת שלך אל תשאל "למה?"
תדע שכל זה ועוד יותר גרוע עומד לבוא וזה מגיע לך.
להתראות "מאסטר במחשבה", הפעם אני מקווה שלנצח
